היסטוריה מתאפיינת בתהליכים הדרגתיים. אחד התפקידים של ההיסטוריון הוא לזהות את נקודות המפנה בתוך רצף האירועים, כלומר להבחין בסדר החבוי בתוך הכאוס. על פי רוב, ניתן לזהות את נקודות המפנה רק בדיעבד אך כבר עתה ניתן לומר כי הביקור של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בוושינגטון הוא מועמד רציני להיות נקודת מפנה היסטורית.
בפעם הראשונה מאז פרץ המשבר מול רוסיה, עזב וולודימיר זלנסקי את אוקראינה – במה שנראה על פניו כמבצע סודי שדרש שיתוף פעולה בינלאומי – והתקבל בוושינגטון בזרועות פתוחות. זלנסקי זכה לחיבוק חם מהנשיא ג'ו ביידן, הקונגרס והתקשורת האמריקאית, וחשוב מכך, הובטח לו שארצות הברית תרחיב את הסיוע הכלכלי לאוקראינה ותספק לה טילים הגנתיים נוספים מסוג פטריוט.
המפגש בוושינגטון מתקיים כשבועיים לאחר מפגש וירטואלי מקדים של זלנסקי עם מדינות ה-G7 שהסתיימה בהכרזת סולידריות עם אוקראינה.
להערכתי יש לראות בפגישה של זלנסקי בוושינגטון נקודת מפנה ביחסים שבין אוקראינה לבין הנהגת העולם המערבי. זאת משום שהמפגש מסמן את הנקודה בזמן שבה מדינות המערב המובילות, בראשן ארצות הברית, מזהות את הניצחון המתקרב של הכוחות האוקראינים ומוכנות להמר עליו באופן פומבי. מדינות המערב מוכנות עתה להגדיל את תמיכתן באוקראינה באופן משמעותי – גם אם עדיין לא לתמוך בה תמיכה מוחלטת – משום שעתה הן מאמינות כי מדינה זו אינה משענת קנה רצוץ, אלא שותפה אסטרטגית בעלת ערך.
ארצות הברית זוכה בבעלת ברית שהוכיחה את יכולת העמידה הצבאית והכלכלית שלה, ולא פחות חשוב, את יכולת העמידה המורלית שלה. כידוע, "מלחמות עושות מדינות" והמלחמה עם רוסיה קונה את כרטיס הכניסה של אוקראינה למועדון האקסקלוסיבי של המדינות הזוכות לסיוע צבאי מארצות הברית. מעמדה של אוקראינה כיום דומה מאוד למעמדה של ישראל לאחר ניצחונה במלחמת ששת הימים. באמצעות הידוק היחסים עם אוקראינה, ארצות הברית זוכה לא רק בבעלת ברית נאמנה אלא גם בחיזוק הברית הטרנסאטלנטית עם מדינות אירופה שעורערה בשנים האחרונות.
על אף שהתמיכה האמריקאית באוקראינה חוצה מחנות פוליטיים, מדובר בניצחון של האג'נדה של המפלגה הדמוקרטית. הרעיון כי ארצות הברית צריכה לפעול כדי לבסס את הסדר העולמי הליברלי זכה באופן היסטוריה ליותר תמיכה בקרב הדמוקרטים מאשר בקרב הרפובליקנים הנוטים להיות בדלנים בזירה הבינלאומית (עם החריג הבולט של זרם הניאו-קונסרבטיזם במפלגה הרפובליקנית). מבחינה זו, יש לראות בביקורו של זלנסקי בוושינגטון הישג משמעותי של המפלגה הדמוקרטית.
זלנסקי, מצידו, מגיע לארצות הברית כמצביא המנצח בקרב ולא כמנהיגה של מדינה הנאבקת על חייה. המסר שלו לאמריקאים – אנחנו הולכים לנצח איתכם או בלעדיכם – אבל יש לנו עסקה להציע לכם: תעזרו לנו לנצח ואנחנו נגן על האינטרסים והערכים המשותפים שלכם ושלנו במזרח אירופה.
יש לומר כי זלנסקי הוא קמפיינר יוצא מגדר הרגיל. הוא הצליח למסגר את ביקורו בוושינגטון כהדהוד של הביקור ההיסטורי של צ'רצ'יל בדצמבר 1941. עם זאת, זלנסקי מבין כי עליו להציג את התמיכה האמריקאית כחלק מעסקה כדאית – השקעה בשמירת האינטרסים של ארצות הברית – ולא כפילנתרופיה.
להתגבשות של המשולש הגיאופוליטי ארצות הברית-אירופה-אוקראינה יהיו השלכות גם על ישראל. ישראל בחרה לשבת על הגדר וזאת מסיבות ברורות. מצד אחד, היא בעלת ברית של ארצות הברית, ומנגד, רוסיה נמצאת בסוריה והמשך שיתוף הפעולה עימה נתפס כנכס אסטרטגי. אולם, גם לישיבה על הגדר יש מחיר.
אך כשמדברים על מה טוב לישראל, יש לבחון גם על איזה ישראל בדיוק אנחנו מדברים. תפיסת האינטרסים של מממשלת הימין המתרקמת שונה מתפיסת האינטרסים של ממשלת בנט-לפיד היוצאת. היחסים המתהדקים בין ארצות הברית, אירופה ואוקראינה אינם בגדר חדשות טובות לממשלת הימין. ממשלות הימין הישראלי, לפחות מאז תחילת שנות האלפיים, העדיפו ארצות הברית המתמקדת בענייניה שלה. יתרה מכך, החזון הגלובליסטי של המפלגה הדמוקרטית עומד בניגוד לחזון הלאומי של הימין הישראלי. סדר עולמי ליברלי, משמעותו מעורבות מוגברת של ארצות הברית בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ודגש גדול יותר על זכויות אדם. וכך, הביקור של זלנסקי בוושינגטון יכול להיות לא רק נקודת מפנה ביחסי אוקראינה-ארצות הברית אלא גם הצעד הראשון בדרך לנקודת מפנה ביחסי ישראל-ארצות הברית.
אריה קרמפף הוא פרופ' בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו, מתמחה בכלכלה פוליטית ובהיסטוריה כלכלית
Report