לא לפתרון "שתי המדינות" ולא לפתרון "המדינה האחת" – הגיע הזמן לחשוב על דרך שלישית

בשיח הציבורי בישראל, רווח הביטוי "היפרדות". המסר הוא שהגיע הזמן להיפרד מן הפלסטינים כדי להבטיח שישראל לא תהיה מדינה דו-לאומית. הטענה הזו נכונה. אכן, הבטחת זהותה של ישראל כמדינה יהודית עם רוב יהודי לדורות היא עיקרון ציוני מהותי ויש הצדקה לתביעה להיפרד מן הפלסטינים. אבל הקוראים להיפרדות מהפלסטינים שוכחים שכבר נפרדנו.

נפרדנו מרצועת עזה. נפרדנו משטחי הרשות הפלסטינית שבהם חי רוב מוחלט מקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון. מעזה עצמה נפרדנו כבר ב-1994, אחרי הסכם אוסלו. כעבור 11 שנים, כפרס על התנהגות רעה, נתנו להם גם את אדמות גוש קטיף לאחר ש-"הפרדנו" מהם את תושביהם.

כיום, רצועת עזה היא ישות מדינית בהנהגת חמאס. הרשות הפלסטינית היא ישות מדינית בהנהגת פת"ח. יש לרשות הפלסטינית נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, משטרה וכוחות ביטחון, בתי כלא ואפילו שגרירויות במדינות רבות בעולם. אמנם, צה"ל וכוחות הביטחון פועלים בחופשיות באזורי הרשות הפלסטינית, אך זה מחוסר ברירה, אחרי למעלה מאלף ישראלים שנרצחו כאשר צה"ל לא פעל שם ורק כדי לעצור את הטבח ההמוני באזרחי ישראל.

אז נכון שעוד אין הסכם קבע ושלא יהיה הסכם כזה בעתיד הנראה לעין (ומי יודע אם יהיה אי פעם), אבל היפרדות – יש ויש.

רדידות הדיון המדיני-ביטחוני

ההתעלמות מהעובדה שההיפרדות מהפלסטינים כבר נעשתה, היא ביטוי נוסף לשטחיות של השיח הציבורי בכל הקשור לסוגיות ללאומיות ולשאלות החוץ והביטחון של ישראל. קריאה להיפרדות היא יותר סיסמה מאשר מדיניות.

איך ניתן עוד להיפרד מרצועת עזה? לכבוש אותה מחדש ואז לסגת ממנה? או אולי שמא על ישראל להפסיק להכניס עובדים מעזה, למנוע העברת סחורות לעזה ולעצור את הספקת החשמל לעזה? ספק אם המדברים על היפרדות מתכוונים לכך.

ואיך בדיוק על ישראל להיפרד משטחי הרשות הפלסטינית? להפסיק לעצור את המחבלים בביתם ולאפשר להם לרצוח ישראלים, כפי שעשו בשנים שבין הסכם אוסלו לחומת מגן? או שמא הכוונה לנסיגה משטחי C שבהם האוכלוסייה הפלסטינית דלילה, כך שאין זו היפרדות אלא נסיגה לשמה.

הפרחת סיסמאות כגון "היפרדות" נובעת מרדידותו של הדיון המדיני-ביטחוני בישראל.

זרמי שינוי בפוליטיקה הישראלית

אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שלא קיימה משא ומתן עם הפלסטינים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו שהעומד בראשה הביע בפומבי התנגדות נחרצת למדינה פלסטינית – ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתן בממשלה – נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה התלהמות נגד ה-"סרבנות" הישראלית למשא ומתן, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון ונגד המשך הבניה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, כפי שעשו לפני הצטרפותן לממשלת בנט-לפיד. הרי בצדק ייאמר לעבודה ולמרצ – אתן הייתן בשלטון ואתן הייתן שותפות מלאות למדיניות כזו בדיוק.

ואולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהן, העבודה ומרצ לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר? ואולי גם נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב להיפרדות מהפרדיגמה הגורסת כי יש רק שתי אפשרויות שאנו יכולים לבחור ביניהן (כביכול) – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?

הבעיות בפתרונות המוצעים

הגישה הדיכוטומית כאילו הבחירה היא רק בין "שתי המדינות" לבין "המדינה האחת" וחובה עלינו לצעוד באחת מהדרכים האלו, כופה על ישראל לבחור בין נבלה וטריפה. אל לנו להשלים עם הפרדיגמה השגויה ועם התקיעוּת המחשבתית כאילו אלו הן שתי הדרכים היחידות הפתוחות בפנינו. יש גם דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית).

מדינה פלסטינית עצמאית בקווי 4 ביוני 1967 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). על אף דבריו של ראש הממשלה יאיר לפיד הערב בעצרת האו"ם כי "הסכם עם הפלסטינים, שמבוסס על שתי מדינות לשני עמים, הוא הדבר הנכון לביטחון ישראל" אפשר היה לראות כי הוא מודע היטב להרעה הביטחונית שנוצרה בכל פעם שנסוגנו כאשר הציב את התנאי שהמדינה הפלסטינית העתידית "לא תהפוך לבסיס טרור נוסף ממנו מאיימים על שלומה וקיומה של ישראל".

לא בכדי, אחרי יותר מאלף ישראלים שנרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו בתחומי הרשות הפלסטינית. מישהו מאיתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו לבין "חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרשות הפלסטינית ושל שלטון חמאס ברצועת עזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלסטינית עצמאית שתקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (ואנו יודעים היטב מה משמעות הדבר). הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006. אנו גם יודעים שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלסטיני ורק חורבנה יאפשר מבחינתם את פתרון הבעיה הפלסטינית. המדינה הפלסטינית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרשות הפלסטינית ומשלטון חמאס ברצועת עזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה". "זכות" זו, שעליה אין הרשות הפלסטינית או חמאס מוכנים לוותר, תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלסטיני. אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית, תוך זמן קצר יתפוצץ פתרון שתי המדינות בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית, עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מסיבי לדורות במדינת ישראל.

מובן מאליו שה-"פתרון" הכהניסטי של איתמר בן גביר ודומיו אינו לגיטימי ואינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

דרך שלישית

יש גם דרך שלישית. צריך לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלסטינית. הסכם זה יהיה מבוסס על פשרה טריטוריאלית על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרשות הפלסטינית-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלסטיני מפורז ממערב לירדן וישראל לא תשלוט בפלסטינים ולא תסכן את צביונה היהודי-דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, וגושי ההתיישבות תוחל ריבונות ישראל. הפתרון הזה מבוסס על מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית, וכן בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מביתם ובלי להקים מדינת טרור בעוטף מרכז הארץ.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים שניתן ליצור סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי אהוד ברק, אהוד אולמרט, ביל קלינטון וברק אובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת שבה איננו שולטים בפלסטינים המתגוררים בתחומי הרשות הפלסטינית, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. יתר על כן, הגיע הזמן לנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי בנימין נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, ולהחיל ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

אורי הייטנר הוא איש חינוך ופובליציסט