מרקוס גארבי – המנהיג השחור שרצה להחזיר את השחורים לאפריקה

מרקוס גארבי, 1924

היום לפני 135 שנה, נולד מרקוס גארבי, פפעיל פוליטי מג'מייקה שהפך למנהיג של תנועת שחורים המונית בארצות הברית, שקידם רעיונות של לאומיות שחורה ושל חזרה לאפריקה, ושהחזיק בתפיסות שנויות במחלוקת משיתוף פעולה עם הקו-קלוקס-קלאן ועד שילוב של הערצה ושל אנטישמיות כלפי היהודים

גארבי נולד בשנת 1887 בג'מייקה לאב סתת ולאם משרתת בית. בשנת 1912 הוא הפליג לבריטניה כדי להרחיב את אופקיו וב-1914 הוא חזר למולדתו. לאחר שובו לג'מייקה, הקים גארבי את "האגודה האוניברסלית לשיפור [מצב] השחורים" (Universal Negro Improvement Association). ה-UNIA הייתה אגודה חינוכית שמטרתה "ליצור אחווה בקרב בני הגזע השחור, לקדם רוח של גאווה גזעית, להחזיר למוטב את מי שנפלו, ולסייע בתירבות השבטים הלא-מפותחים [backward] באפריקה".

עלייתו של גארבי

ב-1916 הגיע גארבי לארצות הברית, והתחיל שם קריירה כנואם. הוא התגלה כנואם מחונן וכמארגן מוצלח מאוד, וזכה לקהל מעריצים גדול. ה-UNIA גדלה והלכה, והפכה (באופן מאוד אמריקאי) גם לרשת חברות.

עם הזמן אימץ גארבי דעות פאן-אפריקניות (יבשת שלא ביקר בה מעולם). הוא האמין שיש להפריד בין השחורים ללבנים – במיוחד לאחר פרעות סנט לואיס ב-1917 שבהן נרצחו עשרות שחורים (יש המעריכים אף 150 נרצחים) ואלפים איבדו את בתיהם. כשהיה בג'מייקה הוא תמך במאמץ המלחמה הבריטי, ובזמן שהותו בארצות הברית אף התנדב לשרת בצבא (ונדחה מסיבות בריאות), אולם עם הזמן הוא התחיל להאמין שמלחמת העולם הראשונה היא "מלחמתו של האדם הלבן" ושאין לשחורים מה לחפש בה.

בסופו של דבר, הוא הגיע למסקנה שאין תקווה לשוויון לשחורים בארצות הנשלטות בידי הלבנים. לפיכך, גארבי קבע שהשחורים צריכים לשוב לארצם (הוא תפס את יבשת אפריקה כארץ אחת) שם יוכלו לנהל את ענייניהם בעצמם ובאופן חופשי מהאדם הלבן שיישאר בארצותיו.

כדי לממש מטרה זו, הקים גארבי לא רק תנועה פוליטית של חזרה לאפריקה, אלא גם מפעלים מסחריים. הזרוע המסחרית של התנועה – "ליגת הקהילות האפריקאית" – החזיקה בכמה מפעלים ומוסדות מסחריים קטנים שבשיאם העסיקו כשבע מאות שחורים. גולת הכותרת של מאמציו הייתה חברת ספנות – "קו הכוכב השחור" – שנועדה להפליג בין אפריקה, ארצות הברית וג'מייקה. קו הכוכב השחור תוכננה כמיזם עסקי בבעלות של שחורים, שיעסיק אנשי צוות שחורים ושישמש כאמצעי להגירת שחורים חזרה לאפריקה. החברה כשלה מבחינה מסחרית, צברה חובות כבדים ונסגרה לאחר שלוש שנים (אנחנו עוד נשוב לעסוק בה בהמשך).

גארבי עורר מחלוקת בקרב שחורים בארצות הברית הן בשל הרטוריקה שלו והן בגין תמיכתו בלאומנות שחורה ובבדלנות במקום בשוויון. אולם, גארבי גם זכה לתמיכתם של שחורים רבים. לטענתו (המוגזמת בעליל), היו בתחילת שנות העשרים שישה מיליון חברים ב-UNIA. המספר היה בלי ספק נמוך יותר אבל האגודה אכן נהנתה מתמיכה רבה והיו לה מאות סניפים ברחבי ארצות הברית. באוגוסט 1920 השתתפו לא פחות מעשרים אלף חברים בוועידת ה-UNIA שנערכה במדיסון סקוור גרדן בניו יורק, ובמצעד בהארלם שנערך בזמן הוועידה צעדו אלפים. גארבי הוכתר בוועידה להיות "הנשיא הזמני של אפריקה" שבאחריותו לקדם את מאמץ הדה-קולוניזציה של אפריקה שיחזיר אותה להיות ארצו של האדם השחור. הוא אף השתתף במספר טקסים כשהוא לבוש מדי שרד כ-"נשיא".

מרקוס גארבי במדי "הנשיא הזמני של אפריקה" במצעד שנערך ב-1922

גארבי והקו-קלוקס-קלאן

הגישה הבדלנית של גארבי הובילה אותו בסופו של דבר לנסות ולשתף פעולה עם ארגון שטובת השחורים לא ממש הייתה לנגד עיניו – הקו-קלוקס-קלאן. רעיון ההיפרדות בין הגזעים, מן הסתם מצא חן בעיני הקו-קלוקס-קלאן, וכך יכול היה גארבי לקוות לשיתוף פעולה למען קידום האינטרס המשותף – היפרדות מוחלטת. יש הטוענים שהוא רצה לשתף פעולה עם הארגון הגזעני משום שחשב שאנשי הקלאן שולטים בפועל בארצות הברית ועל כן הם הגורם איתו ניתן לקדם החלטות פוליטיות משמעותיות. מכל מקום, בשנת 1922 נערכה פגישה בין גארבי לבין אדוארד יאנג קלארק, אחד המנהיגים הבכירים של הקלאן. קלארק טען שהוא לא עוין את השחורים אבל מאמין שארצות הברית היא ארץ לבנה ושהשחורים צריכים לקבל את אפריקה כארץ שחורה –תפיסה די דומה לתפיסתו של גארבי עצמו באותו הזמן (מובן מאליו שיש לקחת את אמירותיו אלו של קלארק עם גרגר מלח).

מרקוס גארבי מתראיין אודות פגישתו עם אדוארד יאנג קלארק 

כאשר דבר הפגישה בין השניים נודע בציבור, התעורר זעם רב בקרב שחורים, ובייחוד בקרב פעילים של ארגונים כמו ה-NAACP (האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים), שתמכו בשוויון ולא היפרדות. הסופר הנודע וויליאם אדוארד בורקהארט דובויז, ממייסדי ה-NAACP ומחשובי הלוחמים למען זכויות השחורים, תיאר ב-1924 את גארבי בתור "האויב המסוכן ביותר של הגזע השחור בארצות הברית ובעולם" וטען שהוא "משוגע או בוגד... בעל ברית גלוי של הקו-קלוקס-קלאן". דובויז גרס ששיתוף פעולה עם מי שמעוניינים באמריקה לבנה בלבד, לא יועיל בשום דרך לשחורים ותקף את גארבי על כך שהוא מבקר את השחורים שאינם מסכימים עם דעתו אך מוכן לפעול יחד עם אויביהם הגרועים ביותר.

גארבי לא נשאר חייב וכינה את דובויז "מולאטו ביש מזל שמקונן כל יום על טיפת הדם השחור בוורידיו". את ה-NAACP האשים גארבי בהיותם "אנטי שחורים", אויבי הגזע השחור, ואליטיסטים שרק מעוניינים בקידום מעמדם ושמזניחים את המוני השחורים. גארבי הגדיל והצהיר שהוא "רואה את הקלאן, המועדונים האנגלו-סקסיים והאגודות האמריקאיות הלבנות, ככל שזה נוגע לשחור [במקור: "נגרו"], כחברים טובים יותר של הגזע [השחור] מאשר כל שאר הקבוצות של הלבנים הצבועים גם יחד". "אני רוצה הגינות ומשחק הוגן", הוסיף גארבי "אתם יכולים לקרוא לי איש קלאן אם תרצו, אבל, פוטנציאלית, כל אדם לבן הוא איש קלאן כל זמן שהשחור בתחרות עם הלבנים חברתית, כלכלית ופוליטית, ואין תועלת בשקר".

יש לציין שדברים אלו עמדו בניגוד מוחלט לדברים שאמר מוקדם יותר. בספטמבר 1921 כינה את הקלאן "אגודה אנטי-אמריקאית" שחבריה "אינם חברים של ארץ גדולה זו" והם מעוניינים רק "ליצור סכסוך אזרחי שבסופו של דבר עלול לפגוע בשלום וברצון הטוב שקיים כיום". ברם, לאור אמונתו המתחזקת בחוסר התוחלת של חיים משותפים ובצורך בהיפרדות של השחורים מהלבנים עבר גארבי לטעון כי "המאבק של השחור האמריקאי והמערבי איננו עם הקו קלוקס קלאן של אמריקה או עם הלבנים האחרים באמריקה. המאבק של השחור הוא עם עצמו, להביא לתחושת אחדות, לגזע מאוחד עם מטרה משותפת". הוא אף ציין שנתקל בבעיות לא עם "הלבנים" בקהילות בהם הסתובב, אלא עם "שחורים קנאים, קטנוניים, צרי מוחין".

ב-1923, במאמר "האויב הגדול ביותר של השחור" בכתב העת המכובד מאוד Current History, פירט גארבי את העקרונות המנחים מאחורי חזון ההיפרדות שקידם: "אנו נלחמים עבור הקמת אומה שחורה באפריקה כדי שלא תהיה התנגשות בין השחור והלבן, ושכל גזע יהיה בעל קיום נפרד משלו וציוויליזציה שכולה שלו בלי לחולל חשד ושנאה או קנאה ותחרות בתוך גבולות אותה מדינה. לבנים שנאבקו ושבנו את ארצותיהם ואת הציוויליזציה שלהם לא צפויים (are not disposed) להעביר אותן ל[גזע ה]שחור או לכל גזע אחר ללא הפרעה (without let or hindrance). יהיה זה לא הגיוני לצפות לכך. לכן, כל ציפיית שווא מצד השחור המדמיין שיום אחד הוא יהפוך להיות נשיא הארץ, מושל המדינה, או ראש העיר במדינות של לבנים, היא כמו לצפות שהשטן ומלאכיו יעברו לגור בעולם הבא וינהלו משם את ענייני גן עדן".

נפילתו של גארבי

בסופו של דבר הופל גארבי באופן דומה לדרך בה הופלו מנהיגי הקלאן. הרשויות הפדרליות שחששו מהבדלנות השחורה כשם שחששו מהקלאן, חיפשו איך להאשים את גארבי באישומים כלשהם כפי שעשו למנהיגי הקלאן. השלטון הפדרלי אף קיבל רוח גבית ממנהיגים שחורים שדחקו ברשויות לפעול נגד גארבי שנתפס בעיניהם כשרלטן מסוכן, כמי שיחולל מהומות גזע נוספות (שבהן ייפגעו בעיקר השחורים), וכמי שמשתמש בחזון הפוליטי שלו כדי להפיק רווחים ולגזול את כספם של חסידיו.

ב-1923 הצליחו הרשויות הפדרליות להאשים את גארבי בעבירה הפדרלית של הונאת דואר. יש לציין ששנה קודם לכן, האשימו הרשויות את קלארק איש הקלאן בעבירה על "חוק מאן" למניעת סחר בנשים לאחר שעבר גבול בין מדינות עם הפילגש הקטינה שלו (נטען שקלארק נעצר על תקיפה אלימה של הקטינה, אבל העיתונים של אותו הזמן לא מזכירים זאת). ב-1924 הורשע קלארק על פי הודאתו על ידי חבר מושבעים ששישה מחבריו היו אנשי קלאן בעצמם.

על כל פנים, גארבי הואשם בניפוח מכוון של שווי קו הכוכב השחור ובהונאת משקיעים באשר למצבו הכלכלי של מיזם הספנות. אין חולק שקו הכוכב השחור היה כישלון מסחרי מוחלט אבל קשה לדעת כמה מזה הייתה הונאה וכמה העדר כשרון עסקי. כך, למשל, שילמו גארבי ואנשיו הון על גרוטאות צפות שהיו שוות הרבה פחות מהמחיר בהן נרכשו (אך לא נראה שהפיקו מכך רווח אישי).

אישור רכישה של חמש מניות של חברת "קו הכוכב השחור"

אגב, אחת האירוניות במשפט נגד גארבי הייתה כשקלארק העיד נגדו וטען שהם דנו בשיתוף פעולה כלכלי בקו הכוכב השחור. גארבי הכחיש טענה זו. ב-1925 נידון גארבי לחמש שנות מאסר על הונאה אך ב-1927 המתיק הנשיא קלווין קולידג' את עונשו. כיוון שגארבי לא התאזרח בארצות הברית, הוא גורש בחזרה לג'מייקה. אחרי הגירוש, ההשפעה הפוליטית שלו בארצות הברית ובעולם התפוגגה כמעט לגמרי, למעט ג'מייקה שם הפכה ה-UNIA לתנועה פופולרית לאחר שובו למדינה. הנואם שהיה רגיל למשוך אלפים להרצאותיו איבד את כוח המשיכה שלו. ב-1928, הרצאה שנתן ברויאל אלברט הול בלונדון, בו היו אז 10,000 מקומות, תוארה בעיתון בתור "9,800 כיסאות ריקים".

ב-1935 עבר גארבי להתגורר בלונדון וב-10 ביוני 1940 הלך לעולמו.

המורשת של גארבי

לתקופה מסוימת גארבי כמעט ונשכח אבל רעיונותיו הבדלניים זכו לתחייה מחדש כאשר לאומנות שחורה שבה וזכתה לפופולריות כתפיסה מתחרה לרעיונות השוויון והחברה הרב-גזעית שקידם מרטין לותר קינג, ובייחוד כאשר אכזבה מתנועת זכויות האזרח דחפה שחורים רבים לגישות רדיקליות יותר.

אגב, קינג עצמו הושפע מגארבי, העריך אותו כמחוללה של תנועת המונים שחורה ולא תפס אותו רק כבדלן וכיריב אידיאולוגי. ואכן, גארבי אימץ קו של בדלנות מלאה רק בשלב מתקדם בפעילותו הציבורית. "הצהרת זכויות העמים השחורים" ש-UNIA קיבל בכנס האגודה ב-1920, הייתה מסמך שרוב 54 סעיפי הדרישות שלו קראו לשוויון ולמתן זכויות לשחורים ולא לבדלנות. אמנם, פה ושם היו בהצהרה סעיפים מוזרים כגון הקביעה שהשיר "אתיופיה, ארץ אבותינו" יהיה המנון הגזע השחור, או הדרישה כי "אף שחור לא יילחם עבור גזע זר ללא הסכמה מראש של מנהיג השחורים בעולם [כלומר גארבי עצמו, י. ה.] למעט בענייני הגנה עצמית לאומית", אך רוב הסעיפים באו להיטיב באופן מעשי עם חיי השחורים בארצות הברית. כך, למשל, סעיף אחד קבע שכל מדינה שמתקיימים בה לינצ'ים היא "מחוץ...לציוויליזציה" וסעיף אחר דרש "חופש דיבור אוניברסלי לכל האנשים".

מצעד של ה-UNIA בהארלם, 1920

גארבי השפיע על לאומנים אפריקאים כמו קוואמה אנקרומה, נשיאה הראשון של גאנה (ה-UNIA אימצה לעצמה דגל שלושה פסים, אדום-שחור-ירוק המסמל את שחרור השחורים ואת התנועה הפאן-אפריקאית ודגל גאנה שצבעיו אדום-צהוב-ירוק ובמרכז כוכב בצבע שחור, שאב השראה מדגל האגודה שהקים גארבי).

גארבי הוכרז גיבור לאומי בג'מייקה, מספר שנים לאחר שקיבלה עצמאות ב-1962. הרעיונות שקידם – הלאומיות השחורה, חובת השחורים לדאוג לעצמם בכוחות עצמם וההיפרדות מהלבנים – זכו עם חלוף השנים לפופולריות מחודשת. גרסאות קיצוניות של רעיונות אלו משפיעות עד היום על תנועות כגון "אומת האסלאם" של לואיס פרחאן. גם מנהיגים שחורים רדיקליים כמו מלקולם אקס וסטוקלי קרמייקל, הושפעו מהתפיסות של גארבי, הגם שלא הם ולא פרחאן עשו מאמצים אמיתיים "להחזיר" את השחורים לאפריקה, כפי שרצה גארבי (התוכנית של ה-UNIA לארגן הגירת שחורים המונית לליבריה זכתה לחוסר הצלחה ניכר). קרמייקל היה הכי קרוב למימוש רעיונותיו של גארבי כאשר הצהיר ב-1969 ש-"אמריקה לא שייכת לשחורים", עזב אותה לטובת גאנה וקרא לשחורים לבוא בעקבותיו (הם לא באו). אגב, אביו של מלקולם אקס היה מנהיג מקומי ב-UNIA וגם אמו הייתה פעילה בארגון. המשפחה אף נאלצה לעזוב את ביתה באומהה כשמלקולם היה בן שנה, בגלל איומים של הקלאן עקב פעילות ושל האב ב-UNIA.

לאחרונה פנו קרובי משפחתו של גארבי לנשיא ג'ו ביידן כדי שיבטל את הרשעתו ויעניק לו חנינה שלאחר המוות. סביר להניח שאם ביידן ייענה לבקשה, יתחזק מעמדו של גארבי כאחד מאבות המאבק של השחורים בארצות הברית.

פסל לזכרו של מרקוס גארבי בעיר סן פרננדו, טרינידד

גארבי והיהודים

מורשתו של גארבי כללה לא רק בדלנות שחורה אלא גם שילוב של הערצה ושל אנטישמיות כלפי היהודים. גארבי טען שהיהודים והשחורים נמצאים בעימות, וראה ביהודים מכשול בפני השחורים ולעתים אף גרוע מכך.

בתחילה, גארבי וחסידיו ראו בציונות מודל לחיקוי: אחד מחסידיו קרא ב-1924 לתנועתו "הציונות של הגזע השחור"; אחת מהסיסמאות של אנשי גארבי בתחילת שנות העשרים הייתה "אפריקה לאפריקאים, כמו אסיה לאסייתים ופלסטינה ליהודים"; במהלך ועידת ה-UNIA ב-1920, קרא הכומר ג'יימס ווקר הוד איסון, מראשי התנועה באותו זמן, לארצות הברית להכיר "בפלסטינה ליהודים באופן רשמי, באירלנד לאירים באופן רשמי, באפריקה לאפריקאים באופן רשמי".

גארבי עצמו פנה ב-1918 לשר החוץ הבריטי, ארתור בלפור, בדרישה לקבל את הקולוניות הגרמניות הכבושות באפריקה עבור השחורים המקומיים, אליהם יצטרפו "מנהיגים משכילים שחורים מערביים ומזרחיים" וניכר מדברים אלו, כמו גם מציטוטים אחרים מאותה תקופה, כי ראה את הצהרת בלפור כמודל לחיקוי.

היו גם יהודים שתמכו בגארבי ובתנועתו. בוועידת ה-UNIA של 1920 הוא הקריא מכתב מיהודי בשם לואיס מיכאל שכתב לו כך: "כיהודי, כציוני וכסוציאליסט... [אני תומך] בתנועתך ההיסטורית לשיקום (reclamation) של אפריקה". היו גם מספר יהודים עשירים שתרמו לקידום רעיונותיו של גארבי.

עם זאת, באותו הזמן החל גארבי לראות ביהודים מכשול בפני השחורים. השינוי בתפיסתו של גארבי את היהודים כפי הנראה הושפע מהתיעוב שחש כלפי ה-NAACP, ארגון זכויות השחורים הגדול והמפורסם ביותר אותה עת, שבין מקימיו ומנהליו היו יהודים רבים.

גארבי התחיל לקרוא לחרם על עסקים בבעלות יהודים, שכן לטענתו שחורים לא יוכלו לפתח את כישורי היזמות שלהם כל זמן שהיהודים שולטים בעסקים. כאשר קו הכוכב השחור קרס הוא האשים את היהודים בקריסה, ובאופן ספציפי טען ש-"יהודי בשם סילברסטון" גנב, יחד עם נשיא החברה, 25 אלף דולר מקופת החברה, מה שהביא לקריסתה (מדובר היה באנתוני רודולף סילברסטון, סוכן שהיה מעורב בניסיונות קנייה ארוכים וכושלים של ספינה עבור החברה, ובסופו של דבר החרים כשליש מהסכום כ-"הוצאות". לא מצאתי כל ראיה לכך שהיה יהודי, אם כי ייתכן שהחליף את שמו, שכן נולד באוסטריה).

השופט במשפטו של גארבי היה יהודי (וחבר בהנהלת ה-(NAACP וגם התובע היה יהודי. "אני נענש בשל הפשע של היהודי סילברסטון", אמר גארבי "נתבעתי בידי מקסוול מאטוק, עוד יהודי, ואני אשפט בידי השופט ג'וליאן מאק [שכאמור היה גם הוא יהודי, י. ה.]... הלכתי ליריחו ונפלתי בידי שודדים". הציטוט האחרון הוא מסיפור השומרוני הטוב בפרק י' של הבשורה על פי לוקאס, כאשר שהיהודים ששופטים אותו הוקבלו לכהן וללוי שהפקירו את הנשדד למוות. ב-1923 כתבה אשתו, אמי ז'אק, מאמר בשם "את מי להאשים?" על משפט גארבי, והמסקנה שלה הייתה ברורה – את היהודים. ב-1928 אמר גארבי בראיון כי "כאשר הם רצו לתפוס אותי, היה להם שופט יהודי לשפוט אותי, ותובע יהודי. הייתי משתחרר אילולא שני יהודים בין המושבעים יצאו נגדי... השופט היהודי נתן לי את העונש הכבד ביותר". באותו ראיון הוא הוא הגדיל ואמר כי "הפרוטוקולים של זקני ציון מלמדים שפגיעה שיהודי גורם לגוי איננה פגיעה כלל ושהשחור הוא גוי".

חלק ניכר מכתביו של גארבי הושמדו במהלך הבליץ על לונדון ב-1940, אבל ממה ששרד אפשר למצוא הערכה ליהודים והצגתם כמודל ללאומיות השחורה מחד גיסא ואנטישמיות פרועה מאידך גיסא.

כך, למשל, ניתן למצוא בכתביו את האמירה החיובית הבאה: "כמו היהודים, עלינו לעולם לא לאבד את ייעודנו" או את הטענה שהשחורים חייבים לפתח "מערכת חינוך משלהם" לפי המודל היהודי שבו "חינוך הוא דת". מן הצד השני אפשר למצוא את האמירה השלילית הבאה: "השחור, כמו היהודי, צריך לפתח שיטה של התמודדות עם עצמו. אם הוא צריך לגנוב, אז כמו היהודי, לגנוב מאחרים אבל לא מעצמו" או אמירה אנטישמית בוטה עוד יותר: "לעולם אל תסמוך על יהודי, אל תיתן לו לדעת את זה. הוא משחק נגדך כל הזמן... בכל קהילה בה אתה נכנס לבית שחור. לחש כל הזמן שהיהודי הוא רע. החמא לו כשהוא מחמיא לך, שודד אותך, אף פעם אל תיתן לו עסקה הגונה בגלל שהוא לא ייתן לך כזו לעולם, אבל תאמר לו כמה אתה אוהב וכמה נחמדים ומתחשבים בני עמו. קח כל מה שתוכל ממנו ואל תיתן לו כלום למעט מילים טובות וחיוכים נאים. זו המדיניות שלו. המדיניות של יהודי היא שאם הוא רואה גוי גווע ברחוב ומטבע של פני מכסה את עיניו, כתקווה להחלמה, הוא ייקח אותה וייתן לו למות, אך לא יעשה זאת ליהודי. התייחס אליו באותה צורה... הוא תמיד שדד אותך ואת אבותיך כי הוא מאמין שהוא נבחר האל וכל שאר האנשים צריכים לחלוק לו כבוד... זו תעמולה יהודית".

במרץ 1933, זמן קצר לאחר שהיטלר עלה לשלטון, כתב גארבי בעיתון ג'מייקני כי "הגזע היהודי הוא אציל" וכי "היהודי נרדף רק בגלל שיש לו איכויות מסוימות של קדמה שעמים אחרים לא למדו עדיין" והשווה את יחס הנאצים ליהודים ליחס הלבנים בארצות הברית לשחורים. אולם, שנתיים לאחר מכן ייחס ליהודים יכולת "להשמיד" את גרמניה כפי שעשו לרוסיה באמצעות הקומוניזם (אגב, גארבי טען שהשחורים לא צריכים להיות מעורבים במאבק נגד הקומוניזם).

כתביו המאוחרים של גארבי גילו חוסר עקביות דומה. ב-1937 הוא שיבח את הפשיזם והנאציזם. "אנחנו היינו הפשיסטים הראשונים... מוסוליני העתיק מאיתנו את הפשיזם", וטען כי "דרכיו של היטלר יוכלו להפוך את האדם השחור למה שהוא צריך להיות". ברם, לאחר הפלישה של איטליה לאתיופיה הוא הסביר שהשחורים מזדהים עם היהודים כי היהודים הם "מיעוט מדוכא", האשים את מוסוליני בפשעי מלחמה ואמר כי היטלר "שונא את היהודי וגם את השחור".

מבחינת היחס ליהודים היה גארבי, למרבה הצער, מבשר של הדברים העתידים לבוא שכן הוא התווה את הכיוון שיביא להתנגשות בין הקהילות ולהתפשטות אנטישמיות נרחבת בקהילה השחורה. ישנה מחלוקת בין החוקרים על מידת האנטישמיות של גארבי ועל ההשפעה שהייתה לו על שחורים בהיבט זה. אנטישמיות הייתה קיימת בקרב שחורים לפני גארבי ובנפרד מפועלו (אחרי הכל מדובר היה בתופעה מקובלת למדי בקרב חלקים נרחבים מהחברה האמריקאית). כך, למשל, כבר בשנות השלושים היו שחורים במיסיסיפי ששמחו על רדיפת היהודים בגרמניה. שחורים רבים שחיו באותה תקופה האמינו כי חלקם של היהודים בקרב הלבנים המנצלים אותו, גבוה במיוחד. אולם, למרות שבתחילת המאה ה-20 כבר היו מי שיצאו כנגד ההשוואה בין יהודים לשחורים בשל היות הראשונים "עם לבן", היה זה גארבי שבנה את המסד הרעיוני שהפך את היהודים והשחורים ממיעוטים מדוכאים דומים למתחרים עוינים בעיני רבים מהשחורים.

אינטלקטואלים שחורים כמו ג'יימס בולדווין שניסו לתלות את האנטישמיות השחורה ב-"ניצול" היהודי ושבעודם דוחים את האנטישמיות דחו גם את "הדרישה" היהודית להיחשב כקבוצה מדוכאת וכמו הרולד קרוז שהאשים את היהודים בכך שסיועם למאבק זכויות האזרח נועד ליצור תלות של השחורים ביהודים וכך לחזק את מעמדם של היהודים כלבנים, כמו גם האנטישמיות של "אומת האסלאם", הושפעו, בין אם הודו בכך ובין אם לא, מהרעיונות שגארבי סייע להפיץ. בסופו של דבר, גם אם הגותו של גארבי הייתה מלווה בסתירות ובחוסר עקביות וגם אם אפשר למצוא בכתביו, באמירותיו ובפעולותיו הערכה לא מבוטלת לעם היהודי ולתנועה הלאומית שלו, הרי התפיסה שקידם, על פיה היהודים תמיד יהיו אויבי השחורים ומנצליהם, הכתה שורשים והיא ממשיכה להניב פירות מורעלים עד היום.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון