האם ניתן להשוות בין ולדימיר פוטין לבין אדולף היטלר?

עוד לפני הפלישה לאוקראינה, היו מי שהשוו בין נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לבין אדולף היטלר. השוואה זו זכתה לפופולריות רבה הן בקרב מי שהתנגד למדיניות החוץ של פוטין והן בקרב מי שהתנגד למדיניות הפנים שלו. אחרי הפלישה לאוקראינה, הפכה ההשוואה בין פוטין להיטלר לנפוצה אף יותר. מן הצד השני, היו מי שטרחו להבהיר שפוטין אינו היטלר (בדרך כלל תכף לפני שיצרו אנלוגיה היסטורית בין פעולותיו של פוטין לבין פעולותיו של היטלר).

אבל האם ניתן בכלל לערוך השוואה היסטורית רצינית בין התנהלותו של פוטין לזו של היטלר?

ובכן, התשובה לשאלה זו היא "בהחלט כן". אני לא מדבר על השוואה להיטלר של אושוויץ או של ליל הבדולח, אלא לאנלוגיה היסטורית בין מדיניות החוץ של פוטין לבין מדיניות החוץ של היטלר מול צ'כוסלובקיה, פולין ומדינות אחרות. ספר ההפעלה של גרמניה הנאצית כאילו אומץ למדיניות החוץ של רוסיה הפוטיניסטית: המטרה – יצירת אימפריה – מוסווית בהרבה מאד מלל על עוולות היסטוריות שנועד להציג את התוקפן כקורבן.

בזמנו, כשחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, קראתי הרבה מאד על משבר הסודטים של 1938, ועכשיו אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט במדויק. היטלר ואנשיו הרי הציגו את עצמם כמי שמתקנים את הסכם וורסאי שדיכא את גרמניה, ומתמודדים מול מצור מערבי עוין מכל הכיוונים. "לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה, רצה במלחמה ב-1939", כתב הפיהרר בשכנוע עצמי בצוואתו הפוליטית. גרמניה הנאצית תמיד העלתה טענות ספציפיות נגד המדינות שאותן התקיפה, כמו פולין וצ'כוסלובקיה, בעיקר רדיפה של מיעוטים דוברי גרמנית. אם תקראו את המאמרים של מנהיגים נאצים משנות השלושים ותשכחו מההקשר – אתם עלולים כמעט להשתכנע. באופן דומה, גם פוטין מציג את עצמו כמי שמתקן עוול היסטורי נגד רוסיה ובונה מחדש את ה-"עולם הרוסי" שנחרב עם נפילת ברית המועצות. גם פוטין מדבר על תוקפנות מערבית, על מצור מכל הכיוונים, ועל עוולות נגד מיעוטים אתניים דוברי רוסית במדינות השכנות, בעודו מציג את עצמו כשוחר שלום ואת יריביו כמחרחרי מלחמה.

כרזה המשווה את פוטין להיטלר בהפגנה של אוקראינים בלונדון, 2014

גם פוטין וגם היטלר משלבים טיעונים ספציפיים עם קובלנות גורפות שנועדו להרחיב את הסכסוך ותמיד להשאיר עילה להתקפה נרחבת יותר בסיבוב הבא. לא משנה איזו "בעיה" הצליחה גרמניה לפתור, תמיד נותר עוד מיעוט גרמני במדינה אחרת ש-"צריך להגן עליו" ועוד אי צדק היסטורי שצריך למגר. פוטין טוען שהוא מגן על דוברי הרוסית במזרח אוקראינה, אולם תובע גם "דה-נאציפיקציה" ו-"דה מיליטריזציה" של אוקראינה, מטרות שדורשות כיבוש של כלל המדינה. חשוב מכל, מטרות אלו יכולות להצדיק בקלות התקפה עתידית על מדינות אחרות באזור כמו מולדובה, לטביה, ליטא, אסטוניה ואפילו פולין. חלק ממדינות אלו מכילות מיעוטים דוברי רוסית, את רובן פוטין גם כך כבר נוהג להאשים בנאציזם, ומלבד מולדובה, כולן חברות בנאט"ו וכביכול משתתפות במצור העוין נגד רוסיה.

וכמו שיש דמיון רב בין מדיניות החוץ התוקפנית של פוטין לבין מדיניות החוץ התוקפנית של היטלר, מתקיים דמיון לא מבוטל גם בין מי שניסו לתרץ את התנהלות הדיקטטור הגרמני אי אז לבין מי שמנסים לתרץ את התנהלותו של הדיקטטור הרוסי כיום. כמו אז גם עתה צצים להם כל מיני מומחים גיאופוליטיים שמפצירים בנו "להבין" את התוקפן ושמקדמים את התפיסה הנואלת ש-"אין דיקטטור רע, אלא רק דיקטטור שרע לו". אלו שהצדיקו את טיעוני גרמניה בנוגע להסכם וורסאי בסוף שנות השלושים, כאילו התגלגלו לתוך כל אנשי האקדמיה, הבלוגרים, והגנרלים בדימוס שמספרים לנו שפוטין פועל רק כי "נאט"ו התרחבה מזרחה בניגוד להתחייבויותיה". אולם, לא רק שנאט"ו מעולם לא התחייבה שלא להתרחב מזרחה, ולא רק שנאט"ו התרחבה אך ורק בדרכי שלום, היא גם מעולם לא תקפה את רוסיה בשעה שזו שבה ופלשה למדינות הסובבות אותה. אבל לאפולוגטים של פוטין העובדות הללו אינן מעלות ואינן מורידות. לכל דיקטטור אימפריאליסטי תמיד יהיו סנגורים שמסרבים להבין כי גם דרישותיו המוגבלות לעולם תהיינה בסיס לדרישות מקסימליסטיות יותר ולסכסוך הבא.

חשוב לחזור ולהדגיש שפוטין והיטלר אינם זהים בכל ההיבטים. הרודן הרוסי אינו מתכנן, ככל הנראה, רצח עם, וגזענות אינה מניע מרכזי בספר ההפעלה שלו. כמו כן, כפי שהבהיר הכלכלן ד"ר ינאי שפיצר, פוטין התכונן למערכה הנוכחית הרבה פחות טוב ממה שהיטלר התכונן למערכה שלו. אולם, בכל מה שקשור לחזון האימפריאלי, ובעיקר לאסטרטגיה של תקיפת מדינות שכנות והצתת סכסוכים תוך הצגת עצמך כקורבן, ולדימיר ולדימירוביץ' ואדולף אלויסייביץ' דומים זה לזה כמו שתי טיפות גריז טנקים.

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה בבלוג הינשוף