חיילים יהודים בהיסטוריה – יהודים בצבא הבורי

בתמונה קומנדו בורי

סדרת מאמרים זו מבוססת על מאמרים שפורסמו במגזין "סגולה"

באוקטובר 1899 הכריזו שתי הרפובליקות הדרום אפריקניות הזעירות – טרנסוואל והמדינה החופשית של אורנג' – מלחמה על האימפריה הבריטית האדירה ששלטה על יותר מרבע מכדור הארץ באותה עת. יריית הפתיחה הייתה פלישתו של צבא בורי שמנה כ-35 אלף חיילים למושבת הכף הבריטית, והמלחמה העקובה מדם שינתה את דרומה של יבשת אפריקה מן היסוד.

מלחמת הבורים, שנערכה במפנה המאה העשרים, הקדימה חלק מהתופעות הנוראות שאפיינו את המלחמות הבאות. במלחמה זו הופעלה לוחמת גרילה בסדר גודל נרחב, נעשה שימוש בגדרות תיל ובעמדות מבוצרות, והוקמו מחנות ריכוז לכליאת אוכלוסייה אזרחית.

על אף שהעימות התרחש הרחק מאירופה ומהמזרח התיכון, שירתו חיילים יהודים בצבאות שני הצדדים. מסיפוריהם של היהודים שלחמו לצד הרפובליקות הבוריות ניתן ללמוד מעט על קורותיה של מלחמה זו.

טרנסוואל ואורנג' – והיהודים

מושבת הכף שייסדה חברת הודו המזרחית ההולנדית במאה ה-17 ושהתבססה תחילה סביב מבנה מבוצר שהקימו ניצולים מספינה הולנדית טרופה, הלכה וגדלה עם השנים. עד סוף המאה ה-18 לא עודדה החברה ההולנדית התיישבות של יהודים במושבת הכף ואף הגבילה אותה, ולכן במאה ה-19 הקהילה היהודית במקום הייתה עדיין קטנה.

בעקבות סדרת קרבות והסכמים במפנה המאה ה-19 עברה השליטה במושבת הכף מידי ההולנדים לידי הבריטים, ואלה ירשו לא רק אדמה וילידים אלא גם מתיישבים הולנדים רבים שחיו בתחומי המושבה. מתיישבים אלו נודעו בשם "בורים". מקור הכינוי הוא במלה Boere – איכרים בשפת האפריקנס – שכן ראשוני המתיישבים אכן היו איכרים. שפת האפריקנס התפתחה מניב הולנדי והיא עדיין מדוברת בדרום אפריקה. דוברי השפה נקראים בורים או אפריקנרים, להבדיל מהתושבים הלבנים דוברי האנגלית ומהשחורים.

רבים מההולנדים ראו בשלטון הבריטי ובמנהל הביורוקרטי שלו משטר עריץ, ובאמצע שנות השלושים הם החליטו לנדוד לעומקה של היבשת השחורה, לאזורים שלא נכללו במושבת הכף ולא היו תחת שלטונה של אימפריה קולוניאלית כלשהי. מסעם, שכונה "הטרק הגדול", הוביל להקמתן של שתי הרפובליקות – טרנסוואל ואורנג'.

במהלך העשורים הבאים המשיכו הבריטים להתפשט ברחבי העולם בכלל ובאפריקה בפרט. ב-1877 הם השתלטו על טרנסוואל וסיפחו אותה, ומשם התקדמו לשטחים שהיו בשליטת שבט הזולו וכבשו גם אותם. שבט הזולו הגדול שלט עד אז על שטחים רחבי ידיים לאחר שגירש את השבטים שישבו בהם קודם. הבריטים שללו את השיטה השבטית בעוד הבורים העניקו לשבטים המקומיים מעין אוטונומיה. ב-1880, בתום מלחמת הזולו, ראו מתיישבי טרנסוואל שעת כושר להתנגד לשליטה הבריטית ולחדש את עצמאותם. הקרבות שפרצו זכו מאוחר יותר לכינוי מלחמת הבורים הראשונה. הבריטים, שלא היו מעוניינים באותה תקופה לשלוח כוחות צבא רבים לדרום אפריקה, הגיעו להבנות עם הרפובליקות הבוריות ואפשרו להן עצמאות.

ב-1886 התגלה מצבור גדול של זהב בשטח טרנסוואל, ובעקבותיו החלה נהירה של מהגרים, ובהם גם יהודים ממזרח אירופה שחיפשו באותה תקופה מקומות שבהם ימצאו פרנסה. סטפנוס יוהנס פול קרוגר, נשיא טרנסוואל, קיבל בברכה יהודים ממערב רוסיה הצארית ובעיקר מליטא שביקשו להגר לרפובליקה ולהתאזרח בה. לרוב המהגרים הוענק מעמד של אזרחים שווי זכויות ובעלי זכות הצבעה. היהודים שהגיעו לרפובליקות הבוריות בחרו ברובם להשתקע בטרנסוואל ורק מיעוטם התיישבו באורנג'.

לצד הברכה שבמציאת הזהב הגיעו גם דאגות. הבריטים חמדו את אוצרות הטבע שהתגלו, ורצו להשתלט על הרפובליקות הבוריות שבשטחיהן נמצאו. בסופו של דבר הבורים פתחו במלחמה באוקטובר 1899 – מלחמת הבורים השנייה – במטרה להקדים מכה למה שנראה בעיניהם כעימות בלתי נמנע. הקהילות היהודיות ברפובליקות הביעו בפומבי את תמיכתן בבורים ונשאו תפילות ציבוריות לניצחונם.

משפחה בורית

מהפלישה הבורית ועד הכיבוש האנגלי

הרפובליקות הבוריות לא התבססו על צבא קבע ממוסד, אלא על כלל האזרחים הבוגרים שהיו מחויבים להתגייס בעת מלחמה. הצבא הורכב ברובו מחיילים רגלים רכובים על סוסים, וכל מי שנקרא להתייצב נדרש להביא עמו סוס, מזון לשבועות אחדים, נשק ותחמושת. לא היו בצבא הבורי מדים אחידים ולא סימני דרגות. הרפובליקות מכרו למגויסים נשק ותחמושת במחירים נמוכים.

הלוחמים התארגנו ביחידות מקומיות בשם קומנדו, שכל אחת מהן נקראה על שם העיירה שממנה באו אנשיה. על כל קומנדו פיקד קומנדנט ועל כל מחלקה פילד קורנט. המחלקות הורכבו מיחידות משנה קטנות יותר שבכל אחת כעשרים חיילים. לעתים גברים ממשפחה מורחבת אחת היו יחידת משנה בפני עצמה. כל הקצינים והנגדים נבחרו על ידי לוחמי הקומנדו עצמם ולא מונו מגבוה.

המשמעת בצבא הבורי לא התבססה על היררכיה, אלא על יכולתם של המפקדים לסחוף אחריהם את החיילים שבחרו בהם באופן דמוקרטי. היו מקרים שבהם יחידות שלמות סירבו לבצע תכנית קרב כי היא נראתה מטופשת בעיני אנשיהן, והיו גם קצינים שקמו בבוקר וגילו כי יחידותיהם נטשו אותם. על אף שהצבא הבורי התבסס בעיקר על אזרחים, היו בו גם יחידות מקצועיות של אנשי קבע בשכר, ובהן יחידות ארטילריה ומשטרה רכובה.

קומנדו בורי, 1899

הבריטים לא ציפו לפלישה בורית, ועל כן לא תגברו את חייליהם לאורך הגבול ובראשית המלחמה הובסו פעמים אחדות בשל נחיתות מספרית ובשל שיטות לוחמה מיושנות. בקרבות הראשונים חלק מהבריטים היו מצוידים ברובים מיושנים והתקדמו לעבר יריביהם במערך צפוף, כמו במלחמות נפוליאון, בעוד שברשות הבורים היו רובי מאוזר ותותחי קרופ גרמניים חדישים, והם הסתתרו בשטח וצלפו בבריטים מבלי להיחשף. שעתם הקשה ביותר של הבריטים הייתה בראשית דצמבר 1899, כאשר במהלך מה שכונה לימים השבוע השחור הם הובסו בכל החזיתות. בהמשך שינו הבריטים בפיקודו של הלורד פרדריק רוברטס את הטקטיקה שלהם, זכו לציוד חדיש ושלחו מאות אלפי חיילים נוספים למערכה מול הבורים, וכך גרמו לתפנית במלחמה.

אט אט השתנו יחסי הכוחות. הצבא הבורי הותש, ובפברואר 1900, לאחר כארבעה חודשי לחימה, הוא החל לכרוע תחת הנטל. ב-31 במאי 1900 נכבשה יוהנסבורג, בחמישה ביוני נכבשה גם פרטוריה בירת טרנסוואל, וזמן קצר אחר כך השלימו הבריטים את השתלטותם על שטחיהן של שתי הרפובליקות הבוריות. אולם, על אף הכיבוש המלחמה לא הסתיימה. נשיא טרנסוואל פול קרוגר והקבינט שלו הצליחו להימלט לשטחי המושבה הפורטוגלית מוזמביק, ומשם הפליגו לאירופה כדי לנסות לגייס עזרה.

חיילים בריטים במלחמת הבורים, 1900

מלוחמת גרילה ועד הכניעה הסופית

בדיון שנערך לפני שהנשיא קרוגר עזב לאירופה, הוחלט לעבור ללוחמת גרילה נגד הכוחות הבריטיים במטרה להתיש אותם. הבורים שמו דגש על ניתוק הכוחות הבריטיים מקווי התקשורת והאספקה שלהם, ולכן התמקדו בהתקפות נועזות על מסילות ברזל ועל קווי טלגרף. הבריטים אמנם כבשו את כל שטחי הרפובליקות הבוריות, אך שלטו בפועל רק בנקודות שבהן הייתה נוכחות של יחידות צבא, אך המדינות הבוריות השתרעו על פני שטחים אדירים. תוך זמן קצר הבינו הבריטים כי צבאם אינו בנוי להתמודד עם יחידות גרילה הנשענות על סיוע של אוכלוסייה אזרחית עוינת.

לורד הוריישו קיצ'נר, מפקדו החדש של הצבא הבריטי בדרום אפריקה, החליט להתמודד עם הבעיה ופרס רשת של מצדיות ומחנות צבא. מצדית טיפוסית הייתה מבנה דו קומתי קטן ומבוצר שאויש בשישה חיילים ומפקד, והבריטים הקימו כ-8,000 מצדיות מסוג זה ברחבי אורנג' וטרנסוואל, במרחק כקילומטר זו מזו. בין המצדיות נמתח תיל דוקרני שאליו הוצמדו פעמונים ואמצעי התרעה שונים. המטרה הייתה להגן על מסילות הברזל שהיו חיוניות לאספקה הבריטית, להגביל את תנועתם של לוחמי הקומנדו הבורים ולנתבם לשטחים מצומצמים שבהם יהיה קל יותר לאתרם ולהרוג אותם.

מלבד מערכת המצדיות נקט לורד קיצ'נר גם טקטיקה של אדמה חרוכה. כוחותיו פשטו על חוות ועל עיירות ושרפו אותן כליל. הם גם הרעילו את הבארות והחרימו את הבקר והצאן כדי למנוע מלוחמי הקומנדו כל עורף לאספקה. בסך הכל נשרפו ונהרסו כשלושים אלף בתי חווה וכארבעים עיירות. כ-28 אלף גברים בורים נשבו, ורובם ככולם נשלחו למחנות שבויים מעבר לים. נשותיהם וילדיהם, שנותרו ללא קורת גג, הושמו במחנות פליטים שכונו מחנות ריכוז. אליהם נוספו גם עשרות אלפים מבני השבטים הילידיים ששמרו על ניטרליות במערכה אך נכלאו מחשש שיסייעו לבורים.

השלטונות הבריטיים לא תכננו מראש את הטיפול בהמוני הפליטים ובאוכלוסייה שהוכנסה למחנות, ולכן לא היו ערוכים לכך. התנאים במחנות שהוקמו כדי לספק קורת גג ומזון לאוכלוסייה האזרחית שמקורות מחייתה נשללו ממנה, הידרדרו מאוד בשל הצפיפות, הזוהמה והמחסור במזון. בשל החשש שהמצב במחנות יפגע בתמיכת העורף במלחמה פעל הצבא הבריטי למנוע את חשיפת המצב הקשה במחנות ולסכל ניסיונות סיוע לכלואים. עד סוף המלחמה נכלאו במחנות כ-120 אלף בורים, רבע מכלל האוכלוסייה הבורית, וכמעט רבע מתוכם מתו מרעב וממחלות, רובם ילדים. גם אלפים מבני השבטים שנכלאו מתו, אך מספרם שנוי במחלוקת בשל תיעוד לקוי. מספר המתים העצום במחנות ניכר עוד יותר בהשוואה למספר הבורים שנהרגו בקרבות עצמם – כ-6,200 לוחמים בלבד. מדיניות האדמה החרוכה, הכליאה של כרבע מהאוכלוסייה במחנות הריכוז והגליית הלוחמים השבויים למחנות מעבר לים שברו סופית את רוחם של הבורים, ובמאי 1902 נכנעו אחרוני הלוחמים.

לוחמי גרילה בורים

יהודים בצבא הבורי

כאמור, רבים מהיהודים הכירו תודה לקרוגר בפרט ולבורים בכלל על פתיחת שעריה של טרנסוואל בפני פליטים ומהגרים ממזרח אירופה, ועל כן הם חשו הזדהות עם המאבק הבורי והתגייסו לצבאו. תיאור דמותם של אחדים מהם שופך אור על המאבק הבורי ועל חלקם של היהודים בו.

הארי ספנייר היה היהודי הראשון שנהרג במלחמת הבורים. ספנייר, יליד גרמניה, היגר לארצות הברית ומשם נסחף לטרנסוואל בגל הבהלה לזהב. הוא התאזרח ברפובליקה, ועם פרוץ המלחמה התגייס לאחת מיחידות הקומנדו באזור מגוריו על אף שהיה בן שישים. ספנייר נפצע אנושות באחד הקרבות באזור ליידיסמית', נפטר באותו יום והובל לקבורה צבאית בפרטוריה. גופתו נישאה ברחובות פרטוריה על עגלת ארטילריה, וקרוב ל-5,000 איש ליוו אותה לבית הקברות היהודי. גם הנשיא קרוגר השתתף בלוויה, ובנאום ההספד הכריז: "ה' אלוהים רחום, אפילו ילדיו של אברהם עוזרים לנו להילחם בעת מצוקתנו" (David Saks, Boerejode: Jews in the Boer Armed Forces, 1899-1902).

חיים דוד יודלביץ, תלמיד ישיבת סלובודקה לשעבר, היגר לטרנסוואל מרוסיה והתבסס ברפובליקה כחקלאי וכיזם. הוא תואר כגבר נמוך קומה בעל כישורי רכיבה וקליעה יוצאי דופן. כשפרצה המלחמה הצטרף יודלביץ' לקומנדו של הגנרל פייט קרוניה וקרא לעצמו הרמן. יודלביץ' היה לוחם אמיץ שהשתתף בקרבות חשובים, אך חבריו לקומנדו תיארו אותו גם כפזיז. לשווא היו מפצירים בו להתחפר כשהיה תחת אש. שיא תעוזתו היה כאשר תקף לבדו כוח מגדוד המשמר הסקוטי שליווה עגלת מים מאחורי הקווים הבריטיים באזור קימברלי, ושבה את חייליו. בתקופה זו העלוהו חבריו ליחידה לדרגת פילד קורנט.

כשהגנרל קרוניה נתפס על ידי מארב של כוחות בריטיים, הצליח יודלביץ' שהיה לצדו להימלט ועשה דרכו למושבת הכף. שם הצליחו הוא ובורים נוספים לעורר מרד, אך הוא דוכא במהירות, ואלה שנותרו בחיים בחרו ביודלביץ' למפקדם. הבריטים כינו אותם "חבורת יודלביץ'", ואת יודלביץ' עצמו כינו "המורד הרוסי". חבורת יודלביץ' הקימה מחנה על יד נהר האורנג' והחלה לפשוט על הכוחות הבריטיים באזור ולהטרידם. כיוון שהחבורה סיכנה את קווי הרכבת פעלו הבריטים בנחישות לחסלה. כוח פרשים בריטי שאיגף את החבורה הצליח להפתיעה, ובקרב שהתפתח נהרגו יודלביץ' ורוב אנשיו.

ג'ייקוב ארנהולד היה מהיהודים הבורים הידועים ביותר ומהבודדים שהיו בעלי קריירה צבאית מקצועית. הוא נולד בלייפציג שבגרמניה, ולאחר פטירת הוריו גדל בבית יתומים. ארנהולד נתקל בקצין שהגיע מדרום אפריקה לאירופה כדי לגייס מתנדבים ליחידות הארטילריה של טרנסוואל והחליט להתגייס. הוא השתתף בבלימת הפשיטה בהנהגת ליאנדר סטאר ג'יימסון שנערכה ערב תחילתה של שנת 1896. הוא הוסיף ונטל חלק ברוב הקרבות החשובים שנערכו באזור נטאל בזמן מלחמת הבורים, בתקופה שהבריטים החלו לגבור על כוחות המורדים.

ארנהולד מונה לאחד משומרי ראשו של קרוגר ואף ליווה אותו כשברח למוזמביק. נאמנותו לקרוגר הייתה כה גדולה עד כי זכה בכינוי "היהודי של פול קרוגר". הלוחם הזקן אף בחר לאמץ את שמותיו הפרטיים של קרוגר וקרא לעצמו יוהנס סטפנוס יעקובוס ארנהולד. ארנהולד לחם לצד הגנרל לואי בותה בעת שזה נכנע לבריטים בסוף המלחמה, והמשיך להחזיק בדעות אנטי בריטיות קיצוניות גם אחרי המלחמה. ארנהולד ראה עצמו בורי לכל דבר, וסירב לקריאתה של ממשלת דרום אפריקה להתגייס לשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

ניקלאס דוד קפלן ששירת בצבא רוסיה הצארית, היגר לדרום אפריקה והיה לאחד מהיהודים הידועים בכוחות הבורים. קפלן בלט בכך שאחת מעיניו הייתה כחולה והשנייה חומה. אחד מחבריו לקומנדו סיפר: "הוא אמנם דמה לערמת כביסה כשישב על סוס, אך כאשר היה צורך להערים על האנגלים תכניתו של קפלן הייתה תמיד הטובה ביותר. הוא זה שחיבל במסילת הרכבת פעמים רבות, ובמקום שבו הניח את המטען, פיצוץ מוצלח היה ודאי". בחיבור על המערכה במזרח טרנסוואל נכתב עליו: "קפלן היה יהודי והוא לא היה פחדן. בין שאר מעשיו הנועזים, הוא התגנב פעם אל מצדית כששתי פצצות הנתונות בתיק האוכף כרוכות סביב צווארו".

קפלן היה חביבו של הגנרל בן ויליון (Viljoen), ובהיותו זמר וקומיקאי זכה לאהדה בקרב חבריו לקומנדו. חייל יהודי ותיק אחר סיפר: "הבורים אמרו על קפלן שהוא אדם אמיץ מאוד. הם העריצו את יעילותו בשימוש בפום-פום, תותח שלמד להשתמש בו ברוסיה". קפלן קודם בסולם הדרגות ונבחר על ידי אנשי הקומנדו שלו לתפקיד קומנדנט.

נכונותם של יהודים לשרת בכוחות הבורים לא נמוגה גם כשכוחם של הבריטים גבר. לאחר שבלומפונטיין, בירת המדינה החופשית, נפלה לידי הבריטים, התייצב ג'וזף סגל, נער יהודי כבן 17, בפני הגנרל הבורי ג'יימס בארי מוניק הרצוג וביקש להתגייס לקומנדו שלו. תחילה סירב הרצוג לקבלו בשל גילו הצעיר, אך הוא שינה את דעתו כשסגל הודיע לו כי הוא נחוש להישאר בשטח ולהגן על החירות של חבריו האפריקנרים. סגל השתתף בפשיטה על מושבת הכף הבריטית, וכאשר הבריטים דחקו את הבורים לעבר נהר האורנג' הוא התייצב בפני הרצוג והתנדב לשחות לעברו האחר של הנהר כדי להשיג סיוע לכוחות הנצורים: "'גנרל', אמרתי לו, 'אני גם יכול לשחות, אראה אם אני מסוגל לחצות'. הגנרל הביט בי מבעד למשקפי הזהב שלו ואז הצביע על האורנג': 'זאת לא ברֵכה, בני, זה נהר גדול'".

על אף התנגדותו של הרצוג, סגל היה נחוש לחצות את הנהר. הוא השאיר את סוסו, חולצתו ורובהו מאחור והצליח בקושי רב לשחות אל הגדה שמנגד. לאחר שנמשה מן המים בידי שני אזרחים בורים גילה כי הבריטים החלו לתקוף את חבריו בגדה שממנה יצא. במיקומו הנוכחי וללא נשק סגל לא היה יכול לסייע להם בעצמו, אך הוא הצליח להזעיק תגבורת, וזו השתלטה על מעבר במעלה הנהר ואפשרה לגנרלים דה ויט והרצוג לחלץ את אנשיהם דרכו.

לאחר אירוע זה השתתף סגל בקרבות נוספים ויצא מהם ללא פגע, אולם לבסוף איתרע מזלו. בליל עלטה, בעת שיחידתו פילסה מעבר דרך גדר תיל שהגנה על קו הרכבת מפני חבלה, נפצע סגל ברגלו מאש בריטית ולא היה יכול להמשיך להילחם. לאחר המלחמה הוא עבד בחנות צילום, ויום אחד הופתע לראות את הגנרל דה ויט נכנס לחנות באקראי. הגנרל זיהה את סגל ואמר לו: "הו סגל, לו כל הבורים היו אמיצים וראויים לאמון כמוך, הו שועלים, האנגלים לא היו מנצחים לעולם".

עד מותו החזיק סגל בידיו מסמך בכתב ידו של הגנרל דה ויט: "מסמך זה מאשר שהבחור הצעיר ג'וזף סגל מוכר לי היטב, ומהיכרותי אתו הוא בעל כבוד והגינות, ובמהלך המלחמה האחרונה הוא מילא את חובתו כברגר [Burgher – אזרח בעל זכויות פוליטיות מלאות ברפובליקות הבוריות] בנאמנות ובאומץ".

בספר זיכרונות שתורגם לעברית מספר קולונל דניס רייץ על מתנדב יהודי בשם היימי כהן שהגיע במיוחד לאפריקה הדרומית כדי ללחום לצד הבורים נגד הבריטים: "פרט להיותו אדם אמיץ לב, סבורני שכהן זה היה גם לקוי קצת בראשו. קראתי כעבור זמן באחד העיתונים האנגליים כי כאשר נפל כהן בשבי נשאל על ידי קצין בריטי מה ראה הוא – יהודי ובן חוץ לארץ – ללחום למען הבורים, והלה השיב באומרו שהוא לוחם למען זכות ההגדרה העצמית (דניס רייץ, קומנדו: ספר ימים של אזרח בורי מהמלחמה הבורית).

הלוחם יאן מאייר כלל בזיכרונותיו תיאור תוסס של כהן: "היימי הזקן היה טיפוס מיוחד. הוא כבר לא היה אדם צעיר; קרוב לשישים, עם ראש קירח גדול, זוג גבות ענקיות ורגל שמאל צולעת. הוא היה מקור לבידור מתמיד עבורנו, תמיד שמח ונכון להתבדח, ומחווה בידיו כשהוא מדבר בלשון הייחודית לו – אנגלית ואפריקנס. כולנו אהבנו את היהודי הזה מאוד. הוא היה חבר טוב ובן לוויה נעים, והוא היה איש קרוגר להוט (Jan H. Meyer, Kommando-jare: 'n oud-stryder se persoonlike relaas van die Tweede Vryheidsoorlog).

מענה לשאלה מדוע בחרו יהודים כמו כהן להתנדב לשירות בצבא הבורים עולה מתשובתו של מאייר שנשבה בספרינגס ביולי 1900 לקצין בריטי ששאל אותו בבוז: "האם זו מה שאתה מכנה מדינה חופשית?". מאייר השיב: "היא חופשית מספיק עבורי! אני בא ממדינה של דיכוי אמיתי – משדובה שבליטא" (David Saks, Boerejode).

מתוך 40 אלף הלוחמים הבורים בתחילת המלחמה היו בין 300 ל-350 יהודים, רובם מטרנסוואל ומאורנג' ומיעוטם מתנדבים זרים. היהודים היו מיעוט בקרב המגויסים ופוזרו בין יחידות הקומנדו השונות. לפחות שמונה יהודים נהרגו בקרבות, ארבעה מתו בשבי וכמאה יהודים נשלחו למחנות ריכוז בגלל שנחשדו בסיוע לכוחות הבורים.

היהודים לא הופלו לרעה ולא נתקלו ביחס עוין מצד הבורים. איזדור גולדינג, אחד מהלוחמים היהודים, סיפר: "באופן ברור לא מצאתי שום אנטישמיות – לא הייתה מלה כזאת – הם (ברגרים יהודים) היו כולם בורים... מעולם לא שמעתי את המלה 'Jood' [יהודי] מאפריקנר כלשהו מהיום שהתחלתי ללחום לצד הבורים". התיעוד היחידי של יחס מפלה ליהודים נרשם ביחידה של מתנדבים רוסים שסירבו לקבל יהודים מרוסיה לשורותיהם.

למרות מספרם הנמוך של היהודים ברפובליקות הבוריות מילאו הקהילות היהודיות הקטנות בטרנסוואל ובאורנג' את חובתן. יהודים התגייסו לצבא, וגם מחוץ לאפריקה הגיעו מתנדבים יהודים שבחרו לעמוד לצד דוד הבורי מול גוליית הבריטי. גם כאשר ידו של הצבא הבריטי גברה והסוף כבר נראה באופק לא נטשו היהודים את משמרתם והמשיכו להילחם.

תחושת הגאווה על השתתפותם של היהודים במלחמה משתקפת בדברים שסיפר ארנהולד לרב לואיס יצחק רבינוביץ', רב הקהילה ביוהנסבורג, בסוף שנות הארבעים. ארנהולד שפך אש וגופרית על הבוגדים שהרימו ידיים ודיבר בגאווה על מה שהבורים השיגו: "זו הייתה מלחמה עצומה. שישים אלף ברגרים שלא היו חיילים, לחמו נגד 400 אלף חיילים בריטים ו-3,000 לנסרים הודים... ובכל זאת אולי היינו גוברים עליהם אלמלא לורד רוברטס הנהיג את מערכת המצדיות המזיקה שלו".

יהודים אלה שמספרם אמנם היה קטן, זכו להערכה ולהוקרה מצד הבורים. בארבעה ביולי 1929 נשא הגנרל הרצוג, אז ראש ממשלת איחוד דרום אפריקה, נאום ביוהנסבורג ובו שיבח בחום את התרומה היהודית למען הבורים. הוא הכריז כי היהודים, כמו האפריקנרים, חדורים ברוח הלאומיות של דרום אפריקה, והוסיף: "בקרב האנשים הנאמנים ביותר והאמינים ביותר בקומנדו כמעט בכל מקום היה ניתן למצוא יהודי בשורות האפריקנרים".

קומנדו בורי, 1899

חגי אולשניצקי הוא דוקטורנט במחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בר אילן ובעל תארי מוסמך מהמחלקות להיסטוריה כללית וללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה

שחר פירסטנברג הוא דוקטורנט במחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בר אילן

"סגולה" הוא מגזין ישראלי להיסטוריה המנגיש את פסיפס ההיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי באופן עדכני ואמין, צבעוני ומרתק

* מערכת "דיומא" רוצה להודות לחגי אולשניצקי, לשחר פירסטנברג ולמגזין "סגולה" על הסכמתם לפרסום המאמר