בתמונה "הקרב הגותי על ווזוב" של אלכסנדר זיק
סדרת מאמרים זו מבוססת על מאמרים שפורסמו במגזין "סגולה"
בין סיפורי הגבורה, המלחמה והמצור בהיסטוריה היהודית ישנם סיפורים לא מעטים שלא נחרתו בתודעה. אחד מהם התרחש בעיר נאפולי בשנת 536, אירוע שזכה בזמנו לתהודה מעטה ומאז כמעט נמחק מהזיכרון ההיסטורי שלנו.
בראשית המאה החמישית הייתה האימפריה הרומית מחולקת לשתי ישויות נפרדות – האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית. בעת החדשה התקבלו השמות "האימפריה הביזנטית" ו-"ביזנטיון" לתיאור האימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון היה שמה המקורי של בירת האימפריה המזרחית, העיר קונסטנטינופול, היא איסטנבול של ימינו).
החלוקה של האימפריה נועדה לייעל את ניהולה ואת ההגנה עליה. שתי האימפריות היו בעלות ברית, התקיימו ביניהן קשרים תרבותיים, צבאיים ומדיניים הדוקים, ואף החקיקה הייתה משותפת מבחינות רבות. באותה תקופה שני חלקיה של האימפריה הרומית היו נוצריים ונעשו צעדים שונים כדי להדיר את רגלי היהודים והפגנים מכל תחומי החברה.
נפילת האימפריה הרומית המערבית
במאה החמישית התדפקו עמים שונים על גבולות שתי האימפריות ורצו להתיישב בתחומיהן. הגורם לכך היה דחיקתם על ידי עמים אחרים שפלשו לתחומם, כשהאחרונים נדחקו אף הם על ידי עמים אחרים, בתנועה שנודעה לימים בשם "נדידת העמים".
האימפריה הרומית המזרחית היטיבה להתמודד עם האיום, ואילו מקבילתה המערבית איבדה בהדרגה שטחים שנפלו לידי הפולשים הרבים. אנגליה סבלה מפלישה סקסונית, גאליה (צרפת של ימינו) נפלה לידי הפרנקים, ספרד לידי הגותים, פורטוגל לידי הסואבים וצפון אפריקה נתפסה בידי הוונדלים.
האימפריה הרומית המזרחית ניסתה לסייע לאחותה המערבית להשיב את שליטתה בצפון אפריקה, שנודעה כאסם התבואה של המערב, אך ללא הועיל. בשישה בספטמבר 476 הודח רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המערבית, וכעבור זמן קצר עברה השליטה באיטליה לידי האוסטרוגותים, שבט גרמאני שמקורו בסקנדינביה.
אגן הים התיכון לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית
יוסטיניאנוס
על אף ההלם התרבותי מאובדן אחותה המערבית, המשיכה האימפריה הרומית המזרחית להתקיים. ב-527 היה יוסטיניאנוס הראשון לקיסר האימפריה הרומית המזרחית. אחד הפרויקטים הגדולים שהחל בהם לאחר עלייתו לשלטון היה כתיבת קובץ אשר איגד וסידר את כל החוקים שנכתבו באימפריה הרומית במהלך מאות שנות קיומה, והוא נודע מאז כקודקס יוסטיניאנוס. הקודקס והחוקים שהקיסר הוסיף עליו בהמשך משקפים גישה אנטי יהודית ואנטי שומרונית.
כרבים מקודמיו שאף יוסטיניאנוס להוכיח – גם באמצעות ניצחונות צבאיים – כי הוא נבחר על ידי ההשגחה העליונה לשבת על כס קיסר האימפריה. תחילה הוא נלחם באימפריה הפרסית, אויבתה המושבעת של רומא, אך הוא לא הצליח להגיע להישגים במערכה זו. לא זו בלבד, אלא שבינואר 532 הוא אף נאלץ לדכא באכזריות מהומות שפרצו בבירת האימפריה קונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו) בשל הנטל הכלכלי שהטילה המלחמה על האימפריה. המהומות, שזכו לכינוי "מהומות ניקה", התפתחו לניסיון הפיכה כושל וחשפו את חולשת שלטונו של יוסטיניאנוס.
כאשר הגיעו ידיעות על תסיסה במערב החליט הקיסר הנואש לנסות את מזלו שם. תושבי קירנאיקה (במזרח לוב של היום) שהיו בשליטת הממלכה הוונדלית ביקשו לשוב להיות חלק מהאימפריה הרומית, ובאי סרדיניה – שגם הוא היה בשליטת הוונדלים – התחולל מרד. יוסטיניאנוס שלח צבא גדול ובראשו הגנרל בליסריוס שלחם גם נגד הפרסים, כדי שיתערב בפוליטיקה הוונדלית הפנימית וייתן את חסותו להשבתו של הילדריק ((Hilderic, המלך הוונדלי שהודח ב-530, אל כס השלטון. כשבליסריוס הגיע לסיציליה ששליטיה האוסטרוגותים היו בעלי ברית של הרומאים, הוא גילה כי הצי הוונדלי וחלק גדול מהצבא עסוקים בסרדיניה בעוד שהעורף שלהם בצפון אפריקה חשוף. הוא הפעיל שיקול דעת וכבש בסערה את אזור תוניסיה של ימינו שהיא לב הממלכה הוונדלית. תוך חודשים אחדים השיג בליסריוס ניצחון בל ישוער ולא צפוי לחלוטין – הוא הביס את הממלכה הוונדלית שחדלה מלהתקיים, וצפון אפריקה העשירה חזרה לידי האימפריה הרומית.
ההצלחה המסחררת והמפתיעה בצפון אפריקה הגבירה את תאבונו של יוסטיניאנוס והוא החליט להמשיך בהכפפת המדינות השכנות לשלטונו ובניסיונות להתפשט מערבה. שאיפות הקיסר הולבשו באצטלה אידאולוגית של השבת עטרת האימפריה הרומית ליושנה, והפיכת הים התיכון שוב ל-"מארה נוסטרום" – "הים שלנו" – כפי שכינו אותו הרומאים במאות הקודמות. יוסטיניאנוס ניצל משבר ירושה בממלכה האוסטרוגותית כדי להפנות עורף לבעלי בריתו ושלח את כוחותיו להילחם בשתי חזיתות במקביל. הצבא הרומי שבבלקן נשלח ללחום ביישובים שבשליטת האוסטרוגותים בחוף הדלמטי, וצבאו של בליסריוס נשלח לעומק הממלכה האוסטרוגותית. משימתו הראשונה הייתה להגיע לסיציליה ולפעול שם בהתאם לשיקול דעתו ולפי ההתפתחויות. בליסריוס מצא בסיציליה אוכלוסייה שאהדה את האימפריה הרומית וביקשה לשוב לחיקה, והאי נפל לידיו כמעט ללא התנגדות. בהמשך הוא פלש למגף האיטלקי, כשהעילה הרשמית הייתה ניסיון להדיח את המלך תאודהד אשר תפס את השלטון בכוח ורצח את המלכה האוסטרוגותית אמאלאסונטה (Amalasonta). צבאו של בליסריוס מנה כ-7,000 חיילים – כוח קטן מזה שאיתו פלש לצפון אפריקה – והוא הגיע לאיטליה מדרום וצעד צפונה לאורך החוף לעבר רומא בלי להיתקל בהתנגדות של ממש עד שהגיע לשערי נאפולי.
הקיסר יוסטיניאנוס
נאפולי
עד אז הורגל בליסריוס בכיבושים קלים, חלקם אפילו ללא לחימה, ומקומות רבים סופחו על ידו ללא כל התנגדות. בנאפולי המצב היה שונה בתכלית, ושני גורמים הקשו עליו את הכיבוש – חיל מצב אוסטרוגותי שמנה 800 חיילים והקהילה היהודית הגדולה. בהגיעו לחומת נאפולי הציע בליסריוס לתושבי העיר להיכנע, והבטיח כי אם יעשו כן חייהם יימשכו כפי שהיו, רק שאת המסים הם יעבירו לקונסטנטינופול ולא לרומא ולארוונה, בירותיה של הממלכה האוסטרוגותית.
התנאים נשמעו טובים ותושבי העיר שקלו את ההצעה בכובד ראש, אולם פסטור (Pastor) ואסקלפיודוטוס (Asclepiodotus), שני נכבדים מקומיים, פנו אל ההמון והסבירו מדוע אין להיכנע לרומאים. הם הזכירו לתושבי נאפולי כי האוסטרוגותים היו טובים אליהם, וכי תחת שלטונם הם זכו לחופש יחסי ולשגשוג, וטענו כי לא בטוח שאם ימסרו את העיר ללא קרב, הכובשים אכן יניחו לתושבים להמשיך בחייהם כרגיל. חשש נוסף שהעלו השניים היה שמא לאחר הכניעה יגברו האוסטרוגותים על הרומאים, ואז הם עלולים לנקום בתושבים שלא היו נאמנים להם.
ההיסטוריון פרוקופיוס שהתלווה לבליסריוס במסעו כדי לתעד אותו, תיאר את החלטתם הסופית של תושבי העיר: "כאשר סיימו לדבר הציגו פסטור ואסקלפיודוטוס את היהודים שהבטיחו שהעיר לא תדע מחסור, והגותים מצדם הבטיחו כי יגנו בבטחה על החומה ההיקפית. והנאפוליטנים, מרוגשים מדברים אלה, הורו לבליסריוס להסתלק במלוא המהירות. למרות זאת הוא הטיל מצור וערך ניסיונות השתלטות רבים על החומה ההיקפית, אך תמיד נהדף באבדו רבים מחייליו, ובמיוחד את אלה שהוכיחו את גבורתם" (פרוקופיוס, היסטוריה של המלחמות).
על אף גודלו של חיל המצב האוסטרוגותי הוא לא היה מסוגל להגן על העיר ללא תמיכתם הלוגיסטית והמורלית של התושבים, וללא סיועם הממשי בהגנה על החומות. יהודי נאפולי חששו יותר מתושביה האחרים מהאפשרות שיהפכו לנתיני האימפריה הרומית המזרחית. בממלכה האוסטרוגותית הם זכו לחופש, לזכויות ולשגשוג כלכלי, ואלה היו נשללים מהם על ידי הרומאים הנוצרים אשר הגבילו ודיכאו את המיעוטים הדתיים, ובראש ובראשונה את היהודים.
המצור והפריצה
לאחר שתושבי נאפולי השיבו את פני בליסריוס ריקם הוא לא רצה לעקוף את העיר ולהמשיך ישירות לרומא כשהוא משאיר כיס התנגדות מאחוריו. כיוון שחשש שמא יגיעו כוחות של הצבא האוסטרוגותי לתקוף אותו מצפון נמנע בליסריוס מהטלת מצור ממושך על העיר והחליט להסתער ישירות על החומה. למגינת לבו החומה לא נפלה, ועל כן לא נותרה לו ברֵרה אלא לצור על העיר. הוא ניתק את אמת המים בתקווה שהצמא יכניע את התושבים, אך היהודים דאגו לספק לתושבי העיר מים ומזון. התושבים קיוו כי כוחות של הצבא האוסטרוגותי אכן יגיעו מצפון, יכניעו את צבא בליסריוס ויסירו את המצור מעל העיר. אך הצבא בושש לבוא, ונראה כי הדבר נבע מהססנותו של המלך תאודהד. פרוקופיוס מביא סיפור שגונב לאוזנו המסביר מדוע המלך היסס לצעוד דרומה. הוא כותב כי לא האמין לסיפור, אך אפשר ללמוד ממנו כיצד נראו היהודים בעיני בני דורו.
על פי הסיפור, פנה המלך תאודהד ליהודי חכם וביקש שיגלה לו את העתיד. היהודי הורה למלך לקחת חזירים ולחלק אותם לשלוש קבוצות שוות שייקראו גותים, רומאים (תושבי העיר רומא) וחיילי הקיסר הרומי, ולבודד כל אחת מהקבוצות בצריף סגור. לאחר זמן מה בדק המלך מה עלה בגורלה של כל קבוצהד וגילה כי רוב החזירים בקבוצה הגותית מתו, החזירים בקבוצה של תושבי רומא איבדו את שער גופם וחציים מתו, ואילו החזירים בקבוצת חיילי הקיסר נותרו ברובם בחיים. תאודהד הבין כי האוסטרוגותים יפסידו בקרב ויחדלו מלהתקיים, חצי מתושבי העיר רומא ימותו והנותרים יאבדו את כל רכושם, ואילו צבא האימפריה הרומית יזכה בניצחון כמעט ללא אבדות.
נראה כי פרוקופיוס צודק בטענתו שהסיפור אינו משקף התרחשות היסטורית, אך הוא מעיד כי ייחסו ליהודים כוחות מיסטיים, וכי הם היו בעלי מעמד נכבד בממלכה האוסטרוגותית עד כדי כך שסיפור על כך שהמלך נועץ בחכם יהודי יישמע כאפשרות סבירה.
בליסריוס לא ראה כל סימן להתשתם של מגני נאפולי. התארכות המצור על העיר הייתה אבן נגף בדרכו והוא שקל לוותר על כיבושה ולהתקדם ישירות לכיוון רומא, אולם לפתע הכל השתנה. אחד מחייליו שהתעניין בהנדסה של אמות מים החליט לחקור כיצד בנויה האמה שהובילה מים לנאפולי. הוא טיפס אל האמה שנותקה ממים על ידי חבריו והבחין כי אפשר להיכנס לתוכה. הוא החל לצעוד בחלל האמה וגילה כי אדם לבוש שריון הנושא מגן יכול להתהלך בתוכה בחופשיות לכל אורכה, פרט למקום אחד שבו עברה האמה מתחת לחומת העיר. במקום זה האמה נשענה על סלע טבעי, וחוצביה התעצלו כנראה והותירו את הסלע בשלמותו. הוא הבין כי אם יחצבו בסלע ויפרצו בו מעבר יוכלו לוחמים חמושים לחדור לעיר דרך אמת המים.
החייל שגילה את הפרצה היה ביישן מטבעו, אך הוא סיפר על התגלית לחברו שנמנה עם המשמר האישי של בליסריוס, והאחרון רץ מיד וסיפר את הדבר למפקדו. בליסריוס הורה לו לבחור חיילים נוספים המסוגלים לשמור סוד ולחצוב את הפרצה באמה. כדי שקול החציבה לא יישמע בעיר לא השתמשו החיילים במכושים ובמעדרים אלא שייפו את הסלע, ותוך זמן קצר המלאכה הושלמה.
בליסריוס קרא בשנית למגני העיר להיכנע, ולאחר שסירבו החליט לתקוף אותה עוד באותו לילה. הוא הורה ל-400 חיילים לחדור דרך אמת המים, ובמקביל שלח נציג לנהל משא ומתן בצעקות כדי להסיח את דעת אנשי העיר מהחיילים שבאמה. החיילים קיבלו פקודה לתקוע בחצוצרות ברגע שיגיחו מהאמה אל תוך העיר כדי ליצור בלבול בקרב הכוחות בעיר, וכדי לסמן לצבא שנותר מחוץ לעיר לטפס על החומה באמצעות סולמות.
התכנית יצאה לדרך אך משהו השתבש. החיילים לא הצליחו לגלות מהיכן אפשר להגיח מהאמה אל תוך העיר. בסופו של דבר הם ראו כי יש מקטע שהגג קרס בו ומשם אפשר להיכנס פנימה. בקושי רב הצליחו החיילים להשתחל דרך המפולת והגיעו לבית חרב. הם תפסו אישה זקנה שהייתה הדיירת היחידה בבית, ואיימו עליה שאם תצעק יהרגו אותה. לאחר שכל החיילים יצאו מהאמה הם חיסלו את השומרים שהוצבו על החומה בשני צריחים סמוכים ותקעו בחצוצרות.
אמת מים רומית סמוך לעיירה טרמיני אימרסה, סיציליה
על חומותייך נאפולי הפקדתי שומרים
צבאו של בליסריוס הסתער על החומה וחדר לעיר בנקודות שונות. המכשול העיקרי שעמד בפני הלוחמים היה מגניה היהודים של העיר. אלו סירבו להיכנע והמשיכו ללחום בעוז על החומה באזור הגובל בים. וכך מתאר זאת פרוקופיוס: "אך בצד החומה ההיקפית שפנה אל הים, אשר שם חיל המשמר לא היה מורכב מברברים אלא מיהודים, החיילים לא הצליחו להשתמש בסולמות או לטפס על החומה. לאחר שעלבו באויביהם [הרומאים] בכך שפעלו נגד מאמציהם לתפוס את העיר ללא קרב, לא נותרה ליהודים תקווה היה וייפלו לידיהם, לכן המשיכו ללחום בעיקשות על אף שיכלו לראות כי העיר כבר נפלה, והחזיקו מעמד מעבר לכל הציפיות נגד התקפות יריביהם. אך כשהבוקר עלה ואחדים מאלה שטיפסו על החומה צעדו לעברם, אזי לבסוף גם הם [היהודים], אשר כעת נותרו מאחור, ברחו, ונאפולי נכבשה בסערה. בשעה זו השערים נפרצו לרווחה וכל הצבא הרומי נכנס דרכם".
נראה כי היהודים לא העלו על דעתם להיכנע לצבא בליסריוס. הם ידעו עד כמה הרומאים מקשים על חיי היהודים שבשליטתם, והניחו כי הם לא יחוסו על חייהם של אלה שדחפו את תושבי העיר להילחם נגד צבאות האימפריה. ליהודים לא היה אפוא מה להפסיד ועל כן החליטו להילחם עד מוות. יכולתם לבלום את התוקפים ביעילות ולהחזיק מעמד זמן מסוים בהיותם מכותרים מעידה על קנאותם ועל נכונות ההקרבה שלהם, ואולי גם על כך שידעו להשתמש בנשק. מדברי פרוקופיוס עולה כי לאזרחים, ובהם גם ליהודים, הייתה זכות לשאת נשק. עוד נראה כי חלק מהיהודים היו חברים במיליציות שהגנו על העיר, וכי ניתנה להם הזדמנות להתאמן בנשק ולהשתמש בו לפחות בשעת הדחק.
היהודים אמנם ניגפו בסופו של דבר, אך היה ברור מראש שאין להם סיכוי רב לנצח, ומלחמתם הייתה בעיקר בגדר עמידה על זכויותיהם ועל כבודם. נראה כי מסירותם הונעה גם מהדחף האנושי להאמין כי תמיד יש תקווה להפוך את הקערה על פיה. במהלך כיבוש העיר היו מעשי רצח וביזה, על אף שבליסריוס השתדל לבולמם. הוא אף התייחס יפה לשבויים מקרב חיל המצב וחס על חיי האזרחים שנותרו בחיים, אם כי הפך אותם לעבדים כדי להראות מה יקרה למי שיחליט ללחום באימפריה.
לאחר ניצחונו בנאפולי המשיך בליסריוס לרומא וכבש אותה ללא קרב, אך בכך לא בא הקץ למלחמות. חלפו כמעט שני עשורים בטרם שבה איטליה כולה להיות חלק מהאימפריה הרומית המזרחית.
סיפור המצור על נאפולי מאפשר הצצה לחיי היהודים במקום ובזמן שבהם העדויות עליהם מעטות למדי. הוא חשוב לא רק להכרת הקהילה שנכחדה לאחר כיבוש העיר, אלא בעיקר כצוהר לדמותם של היהודים באותה עת, שהיו בהם שהעדיפו ללחום ולא להיכנע. תיאור ההגנה היהודית על נאפולי מלמד כי היהודים תושבי הממלכה האוסטרוגותית זכו לזכויות ולכבוד ונראה כי הם אף נמנו עם המיליציות העירוניות. ייתכן כי הסיפור על עצת היהודי החכם מצביע על כך שהיו יהודים גם במקומות אחרים באיטליה שאין לנו עדויות על נוכחות יהודית בהם, ואולי אף על כך שיהודים זכו להימצא בחצר המלך האוסטרוגותי. אין ספק כי השבת איטליה לשליטתו של הקיסר הרומי הרעה את מצב היהודים שם.
דיכוים של היהודים באימפריה הרומית הוביל כעבור עשרות שנים למרידת היהודים במזרח ולסיוע הרב שהעניקו לפרסים במלחמתם בצבא הרומי. ייתכן כי בעקבות ניצחון הפרסים אף נוצרה אוטונומיה יהודית זמנית בירושלים, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
חגי אולשניצקי הוא דוקטורנט במחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בר אילן ובעל תארי מוסמך מהמחלקות להיסטוריה כללית וללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה
"סגולה" הוא מגזין ישראלי להיסטוריה המנגיש את פסיפס ההיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי באופן עדכני ואמין, צבעוני ומרתק
* מערכת "דיומא" רוצה להודות לחגי אולשניצקי ולמגזין "סגולה" על הסכמתם לפרסום המאמרים
Report