בתחילת 2021, מתישהו בשלהי הגל השלישי, הגעתי למשמרת ערב בטיפול נמרץ כירורגית לב. מיד כשנכנסתי ליחידה שמתי לב לתכונה רבה בחדר 24. כשנכנסתי לחדר, ראיתי שני קולגות שלי, ג'ף ואמנדה, ועוד רופאים שלא זיהיתי בשלב זה. ג'ף ניגש אלי והסביר שעומד להתפתח לי ערב לא שקט והתנצל שעוד לא הצליחו לייצב את החולה המאושפזת בחדר. בשלב ההוא עוד לא ממש התרגשתי, כי אני כבר שש שנים בתפקיד ונמצא מזה שנה בלב המאפליה של מגפת הקורונה, כך שאין הרבה מקרים שלא התנסיתי בהם.
זמן קצר לאחר מכן, התברר לי עד כמה טעיתי.
התכונה בחדר הטיפול נבעה מההכנות הקדחתניות שנעשו כדי להפוך על הבטן את טינה, אישה צעירה באמצע הריון שחלתה בקורונה. למרות שהיא מונשמת ומורדמת, רמות החמצון שלה נפלו עד כדי מצב המסכן את העובר והפיכה על הבטן היא טיפול שגור במקרים כגון אלו. שמיכות קופלו וכריות חוברו על מנת לתמוך באגן ובחזה של האישה כדי למנוע לחץ על הבטן ועל העובר.
"דיברנו עם השותף שלה, וההחלטה היא לתעדף את האם על פני העובר במצב של החייאה" אמר לי ג'ף. "במידה והיא תקלע למצוקה, תקראו לצוות היילוד והם יטפלו בהוצאת העובר מהרחם בזמן שאתם תטפלו באם". התחלתי להרגיש מועקה קלה, ומועקה זו גברה לשמע הדברים שנאמרו לאחר מכן. "הייתה פגישת זום של כל המנהלים המעורבים מוקדם יותר היום, ובה הוחלט להמתין עם האקמו" ציין ג'ף, ואני השתדלתי להסתיר את הפתעתי. "ידענו שישנת ולא רצינו להעיר אותך, אז אני מעדכן עכשיו" הוא הוסיף בטון מתנצל.
בחדר, אמנדה כבר החלה לתדרך את כולם, כולל צוות היילוד, לקראת ההיפוך של טינה. אני מקבל עדכון של בדיקת הגזים (בדיקה שמשקפת את רמת החמצן והפחמן הדו-חמצני בדם בצורה מדויקת). רמת החמצון מעט גבוהה ממה שנחשב מינימום הכרחי להמשך פעילות תקינה של כל מערכות הגוף, אבל לא משאירה הרבה מרווח הביטחון במקרה שהחיבור לאקמו לא יעבור חלק. אני מתחיל להרגיש לא בנוח עם הסיטואציה והתסריט האופטימי שפועלים לפיו מול החולה. "למה בדיוק צוות האקמו מחכה?" שאלתי. "הם רוצים לראות אם יהיה שיפור אחרי שיהפכו אותה על הבטן ואז נוכל לדחות. היא הגיבה טוב להיפוך אתמול" השיב ג'ף. "ועדיין לא ניסו להפוך אותה היום?" שאלתי. אמנדה מפסיקה את התדריך ומספרת שהיא לא הגיבה טוב לניסיון היפוך בבוקר. "האמת היא, שהיא הידרדרה מאז, ולא ראינו שיפור, אבל צוות האקמו מתעקשים שננסה שוב". אני מתחיל להרגיש חום ותזזיתיות – הגוף שלי מאותת שאני נהיה עצבני. אני כבר מנוסה בסיטואציה הזאת ויודע שעכשיו הזמן להקשיב ולשקול מילים, כי לא כל מה שאני רוצה להגיד עכשיו יתקבל בהבנה, במידה שהתוצאה לא תהיה טובה ויתבצע תחקיר לאחר מעשה.
לפני חמישה ימים הועברה טינה אל בית החולים בו אני עובד מבית חולים קטן יותר שאין בו שירותי ילודה בסיכון ואקמו. למרות שהיא קיבלה טיפול מיטבי בבית החולים הקטן, זמן קצר לאחר הגעתה חלה הידרדרות מהירה ברמת החמצון ונאלצנו לחבר אותה למכונת הנשמה. מעקב צמוד של צוות הילודה נתן תמונה של עובר בריא באמצע הריון, אך גילו היה רק עשרים שבועות, כארבעה שבועות לפני המועד בו אפשר ליילד עובר בבטחה יחסית.
אני מכנס את ג'ף ואמנדה מחוץ לחדר ויורה שאלות רטוריות בקצב: "אתם מסוגלים לחשוב על מועמד יותר אידיאלי לחיבור לאקמו?"; "בשביל מי אנחנו שומרים את האקמו?"; "אתם יודעים שאם עיתונאי ישמע על הסיפור הזה זה יהיה אסון, הם גם ככה מחפשים אותנו..."; "אם יקרה לה משהו, יש סיכוי סביר לתביעה, איך נסביר למה היא לא שרדה, למה לא חיברנו אותה?". אני מביט בעיניים שלהם ומבין שהם פועלים תחת הוראות מלמעלה. בזווית העין אני רואה את המתמחה הכירורגית של האקמו מקשיבה לשיחה שלנו. אני מסתובב אליה והיא מישירה מבט ואומרת "אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות שיחת ועידה עם הבכיר שלי, הוא צריך לשמוע אתכם".
לאחר שיחה טעונה ומתישה במשרד, מסכים הרופא האחראי על האקמו לחבר את החולה. "אתה בטח תמשיך להציק לי כל הלילה" הוא מפטיר בחוסר אמפתיה.
תהליך חיבורה של טינה לאקמו לא היה חף מאירועים. לקראת סוף הפרוצדורה, המוניטור הראה כי יש לה קצב לב מוגבר ולא סדיר. לפעמים זאת האינדיקציה הראשונה לבעיה במיקום של צנרת האקמו. כולנו עצרנו את נשימתנו ואמנדה הישירה מבטה אלי, פניה חיוורות בחשש מפני אירוע שיכול להוביל להחייאה. החייאה של אישה בהריון בשלב בו טינה נמצאה משמעותה אובדן של העובר או לכל הפחות פגיעה מוחית קשה בו. אני שוקל את הצעדים הבאים, אבל מחליט להמתין ולראות איך זה מתפתח. העדר התגובה שלי מגביר את חוסר השקט בחדר, ואני מתחיל לפקפק בהחלטתי להמתין. מזל שאנחנו במיגון מלא כך שקשה לראות עד כמה אני מאדים ומזיע. אני מאותת לכירורגית לנסות לשפר את מיקום הצנרת ולאחר שהיא מבצעת זאת, סוף סוף קצב הלב של טינה יורד. הכירורגית, אמנדה ואני מצליבים מבטינו ונושמים לרווחה.
במהלך השבועות הבאים, השיפור במצבה של טינה היה איטי מאוד אבל מצד שני, לא חלה איזושהי הרעה משמעותית במצבה. הקונצנזוס אצלנו ביחידה הוא שאם אין שיפור מהיר במצב החולה, סיכויי ההחלמה דומים לטיפוס על הר שפסגתו רק הולכת ונהיית גבוהה יותר ויותר. כלומר, כאשר יש שיפור כה איטי במצב החולה, החלמה היא כמעט בלתי אפשרית. אולם, במקרה הזה, הכיוון לא היה כל כך ברור.
באחד הימים, אחות מהצוות הבחינה בעליה חריגה בקצב הלב של טינה. בדיקה של החולה המורדמת לא גילתה ממצאים משמעותיים – חוץ מבליטה בין רגליה. כשהורמה השמיכה, התגלה ראש העובר. הלידה החלה מעצמה מוקדם מהצפוי.
צוות הילודה הוזעק והתינוקת יולדה כשהיא במצוקה נשימתית. התינוקת הונשמה באופן מיידי והועברה לטיפול נמרץ ילודים. לאחר מספר ימים מצבה השתפר, ובסופו של דבר אפשר היה לנתק אותה ממכונת ההנשמה. לאחר הלידה, גם מצבה של טינה התחיל להשתפר בקצב מואץ. בתחילה גמלנו אותה מהאקמו, ולאחר מכן היא החלה בתהליך הגמילה ממכונת ההנשמה עד שאפשר היה לנתקה מהמכונה ולהפסיק את ההרדמה. גם לאחר מכן שנותקה מהאקמו ומההנשמה טינה עוד הייתה צריכה לעבור שבועות ארוכים של פיזיותרפיה עד שאפשר היה לשחררה לביתה. לפני השחרור טינה באה לבקר אותנו ביחידה והביאה עימה תינוקת בריאה ויפיפייה.
לא בכל יום חווה צוות טיפול נמרץ סיפור הצלחה כזה ובייחוד לא מאז פרצה מגפת הקורונה. למרבה הצער, הניסיון העולמי מול הקורונה מלמד כי רק חלק קטן מחולי הקורונה הנזקקים להנשמה ולאקמו מצליחים לשרוד זאת.
למרות שעברה שנה מאז שטינה הייתה מאושפזת אצלנו, צוות היחידה עדיין נהנה להיזכר בסיפור הזה ולדבר עליו. אני חושב שזה חשוב לחברי הצוות להיזכר בחוויה אחת טובה – מקרה בו ההצלחה הייתה כל כך ברורה ומתגמלת. כולנו קצת שכחנו איך זה מרגיש.
ד"ר עמוס דודי ביחידת טיפול נמרץ במהלך מגפת הקורונה
* כל השמות והפרטים המזהים של האנשים המעורבים שונו כדי לשמור על פרטיותם
ד"ר עמוס דודי הוא מומחה לטיפול נמרץ ומחלות ריאה בבית החולים מונטפיורי ברובע ברונקס, ניו יורק
Report