זה לא רק החילוץ ההרואי והמרגש של שני החטופים פרננדו סימון מרמן ולואיס הר מרפיח. זו לא רק העובדה שמנהיג הזרוע הצבאית של החמאס יחיא סינוואר נרדף ונס ממקום למקום; זו אפילו לא העובדה שתושבי רצועת עזה מתחילים להבין ולהפנים את המחיר הנורא, ההיסטורי, של הטבח שביצע החמאס. בתקופה האחרונה התגלה משהו עמוק יותר שמעורר אופטימיות זהירה לגבי העתיד – הנחישות של ישראל להמשיך במלחמה עד למיגור האויב.
דווקא מכיוון שזה לא ניצחון מזהיר כמו במלחמת ששת הימים. דווקא מכיוון שהיו ימים נוראיים כמו התקרית באל-מע'אזי (קריסת המבנים) בה נהרגו 21 חיילי צה"ל וכמו הירי השגוי בשלושת החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה בשג'אעיה. דווקא מכיוון שלעתים פשו בציבור תחושות של חמיצות ואכזבה. דווקא בגלל כל אלה, הנחישות שהתגלתה, המחויבות להמשיך את המשימה עד תומה, ההתעקשות לעשות את מה שצריך לעשות, היא כל כך מעודדת ומרשימה.
אל מול לחץ בינלאומי כבד, אל מול ימים קשים בשדה הקרב, וגם אל מול ביקורת פנימית חריפה, תחושות של דכדוך ודשדוש, ולא אחת, גם חוסר אמון – מדינת ישראל וצה"ל ממשיכים במלחמה, מתוך שכנוע פנימי עמוק שזה מה שצריך ונכון לעשות.
זה מתחיל בצבא, ברמטכ"ל הרצי הלוי שיודע שבסופו של יום, הוא כנראה יצטרך לעזוב את תפקידו. הרמטכ"ל סופג ביקורת ולעתים אפילו לעג וזלזול – אבל ממשיך להוביל את המלחמה, צעד אחר צעד, בעקשנות ובנחישות, ולפרק עוד גדוד חמאסי ועוד אחד, עד שארגון הטרור יושמד. ויש את הלוחמים הסדירים שנלחמים בעוז ואת אנשי המילואים שמסיימים שירות ארוך, מפרך ומייגע ברצועה, ואחרי תקופה לא ארוכה, נקראים ומתייצבים שוב למשימה. כי זה מה שצריך לעשות כדי להשיג את מטרות המלחמה.
אבל זה לא רק צה"ל. אכן, הממשלה המכהנת היא לא כוס התה שלי, וגם היום, היא לעתים עושה ואומרת דברים שמוטב היה בלעדיהם. ובכל זאת, ברובד העקרוני ביותר, החשוב ביותר, הקיומי ביותר, היא עושה את הדבר הנכון – היא עומדת בלחצים מבית ומחוץ והיא ממשיכה את המלחמה.
הנחישות של ישראל והדבקות במשימת מיגור האויב, הן המסר החשוב ביותר לכל מבקשי רעתנו. והנחישות הזו היא לא רק בעלת חשיבות אסטרטגית-קיומית, אלא גם בעלת חשיבות מוסרית עליונה. זו נחישות צודקת, ראויה, ואפילו קצת מרגשת. הנחישות הזו היא הדבר הנכון.
רועי ורהפטיג הוא עורך דין, שותף במשרד עורכי הדין פישר (FBC & Co.)
Report