מחשבות על היום שאחרי המלחמה

מטוס F-16I "סופה" חמוש

למרות שמלחמת "חרבות ברזל" עוד רחוקה מסיום, צריך להתחיל לדון במהלכים האסטרטגיים והמדיניים שישראל צריכה לקדם אחרי המלחמה. במאמר זה אציג שלושה מהלכים עיקריים שחיוני לקדם למען האינטרס הלאומי של מדינת ישראל ולמען שלום אזרחיה.

שלטון של הרע במיעוטו

מי ישלוט ברצועת עזה אחרי המלחמה? אין לסוגיה הזאת פתרון טוב. כל הפתרונות רעים. וכאשר כל הפתרונות האפשריים רעים, צריך לבחור ברע במיעוטו.

את חמאס והג'יהאד עלינו לחסל במלחמה. לפרק עד היסוד את כוחם השלטוני והצבאי. ברם, שלטון ישראלי מלא ברצועה, שיטיל עלינו את האחריות לטפל בשני מיליון פלסטינים ולשקם את רצועת עזה, מנוגד לאינטרס הלאומי של ישראל. יתרה מכך, פתרון כזה יאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל. המשך שלטון החמאס ברצועה ולהבדיל שלטון מלא שלנו ברצועה, הם הרע ולא במיעוטו.

מדוע מה שקרה ברצועת עזה לא קרה ביהודה ושומרון? ואיני מדבר רק על טבח שמחת תורה אלא גם על ירי הרקטות, על הקמת המערך התת-קרקע ועוד. התשובה היא שדברים כגון אלו לא קרו משום שלא יכלו לקרות. בשנים שבין התחלת מימוש הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", הטרור מיהודה ושומרון, שעיקרו היה פיגועי התאבדות ההמוניים, לא נפל כהוא זה מהטרור שיצא מרצועת עזה. מה שיצר את ההבדל בין האזורים הוא מבצע "חומת מגן", שבו הושמדו תשתיות הטרור ביהודה ושומרון. אולם הגדוּלה של מבצע "חומת מגן" הייתה בכך שלא היה מדובר ב-"זבנג וגמרנו". הרי תשתיות הטרור שהושמדו במבצע הוקמו תוך שנים ספורות, וניתן היה לשוב ולשקמם בריבית דריבית בשנים שחלפו מאז המבצע, ולהביא אותם לרמה המפלצתית של צבא הטרור החמאסי ברצועת עזה. מה שהפך את "חומת מגן" להצלחה אמיתית מבחינת סיכול טרור, היא שמאז המבצע נקבע כי לצה"ל ולשב"כ יש חופש פעולה בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון וכך הדבר מאז ועד היום. העובדה שבכל לילה פעלו הכוחות הישראלים בשטחי הרשות, הגיעו למחבלים במיטתם, לפני שיצאו לרצוח ישראלים, הורידו את הטרור הקטלני שיצא משטחי הרשות בסדרי גודל. לאורך כל שנות ירי הרקטות המאסיבי מרצועת עזה, לא היה ירי רקטי מיהודה ושומרון (בג'נין היו מספר ניסיונות לשגר רקטות מאולתרות, שהתפוצצו טרם השיגור). יש פה ושם מנהרות ברשות הפלסטינית, אך לבטח לא מערך תת-קרקע הדומה לזה שברצועה. זאת לא בגלל שהפלסטינים ביהודה ושומרון שונאים אותנו פחות, או לא חפצים בהשמדת ישראל, אלא כיוון שחופש הפעולה של כוחות הביטחון בשטחי הרשות לא אפשר זאת. וכל זאת – בלי שישראל שולטת שליטה אזרחית בתושבי שכם, יריחו, חברון, רמאללה וג'נין.

זה מה שצריך להיות ברצועת עזה. שלטון אזרחי פלסטיני (ובל נשלה את עצמנו, זה לא יהיה שלטון של חובבי ציון) וחופש פעולה צבאי של ישראל (עדיף לא לדבר על "שליטה צבאית"). המודל של הרשות הפלסטינית לאחר "חומת מגן" הוא הפתרון הרע במיעוטו גם ברצועת עזה. וכאשר מדברים על הקמת "רשות משופרת" ברצועה, כלומר רשות פלסטינית שפחות מחנכת לטרור ופחות מושחתת – זה הפתרון בו ישראל צריכה לתמוך. השלטון הזה יהיה קשור בדרך זו או אחרת לרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון וכפוף אליו, אך התנאי להעברת הרצועה לשלטון פלסטיני כזה הוא חופש הפעולה הביטחוני של ישראל.

הבעיה במודל המתואר לעיל, היא העובדה שגם בחלקים משטחי הרשות הפלסטינית – ג'נין, טול כרם ושכם – קמה תשתית טרוריסטית, חרף פעילות צה"ל ושב"כ, הגם שאינה מתקרבת לאפס קצה התשתית הטרוריסטית ברצועת עזה.

צריך אפוא להפיק לקחים מהקורה בשטחי הרשות ולממש את חופש הפעולה הצבאי באופן יותר אקטיבי ואסרטיבי ברצועה. הממשלה נרתעה מפעילות אקטיבית נגד תשתיות הטרור בערים הפלסטיניות מחשש התגובה של חמאס ברצועה. עתה, אחרי הטבח, צה"ל שב לעשות את הפעולות הדרושות בג'נין ובטול כרם. ברצועת עזה יהיה עלינו לפעול בנחישות ובעוצמה רבה נגד כל ניצני טרור.

מעבר לחופש הפעולה, יש צורך גם בהקמת רצועת ביטחון בתוך שטח הרצועה, לאורך הגבול. יש לשלוט בציר פילדלפי ולא לסמוך עוד על מצרים שתמנע את ההברחות, אחרי שהוכיחה שהיא משענת קנה רצוץ בסוגיה זו. יש להעביר לשליטתנו את התוחמת הצפונית, שאין בה אוכלוסייה פלסטינית צפופה. ויש לפרק את אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שהוכיח שהוא זרוע טרוריסטית במימון המערב (על כך עוד להלן).

זאת התמונה הרצויה ליום שאחרי. אבל קודם לכן, יש להבטיח שהיום שלפני היום שאחרי יהיה היום של מיטוט שלטון החמאס. אסור להפסיק את המלחמה ללא ההישג הנדרש הזה.

לחתור לעצמאות חימושית

אחד המשגים הגדולים במלחמה, אולי הגדול שבהם, הוא התרת הזיקה בין הסיוע ההומניטרי המועבר לרצועת עזה לבין שחרור החטופים. החטופים, ובהם נשים וילדים, זקנים וחולים, נמצאים בידי חמאס בתנאים לא-תנאים, הצלב האדום אינו מורשה לבקר אותם, ובמשך חודשים נמנעו מהם תרופות (וספק רב אם התרופות שנשלחו בעסקה אכן הגיעו ליעדן).

לעומת זאת, ישראל אפשרה להכניס לרצועה אלפי משאיות עמוסות כל טוב בידיעה מלאה שחמאס משתלט על רוב הסיוע, הן לצרכיו והן לצורך חיזוק שלטונו והתלות של העזתים בו. וכמובן, אפשרנו הכנסה של דלק לרצועה – החמצן של החמאס במנהרות.

הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה מאריכה את הישרדותו של החמאס, מרחיקה את השבת החטופים, ומאריכה את המלחמה ומעלה את מחירה. היה עלינו להתנות כל מתן של סיוע הומניטרי בצעד לקראת ישראל בנושא החטופים: ביקור הצלב האדום – סיוע במשורה; מתן תרופות – הגדלת הסיוע; שחרור חטופים – הרחבת הסיוע; שחרור כל החטופים – סיוע רבתי.

חברי קבינט המלחמה מבינים זאת היטב וגם הם היו רוצים להתנות הומניטרי בהומניטרי. הבעיה היא התלות של ישראל בארצות הברית. התמיכה של ארצות הברית בישראל חשובה מאוד, הן במישור המדיני והן במישור הצבאי. עם זאת, יש להודות שארצות הברית מפריעה לנו מאוד במלחמה, הן עם התביעה האמריקאית שנכניס סיוע הומניטרי והן עם הדרישה ההזויה שנקדם את חזון "שתי המדינות" אחרי שחווינו בשבעה באוקטובר את המשמעות של עצמאות פלסטינית (ואפשר להוסיף גם את השתתפותו של מזכיר המדינה האמריקאי בישיבות קבינט המלחמה, התערבות שאין לה שום תקדים מוכר).

אבל למה הממשלה נכנעת לאמריקאים? התשובה היא שבלעדי התחמושת ואמצעי הלחימה שארצות הברית מספקת לנו, אין לנו יכולת להילחם. זהו ממש מילכוד 2024 – כדי לקבל את החימושים החיוניים למלחמה, עלינו לחבל במימוש מטרותיה.

איך זה יתכן, שאחרי 75 שנות עצמאות, כשאנו מדינה חזקה מבחינה כלכלית וטכנולוגית, אין לנו יכולת להביס ארגון טרור שאין לו מטוסים, טנקים ואוניות מלחמה ללא הספקת תחמושת מארצות הברית? זה בלתי נתפס. מדובר במחדל של עשרות שנים. אחד המחדלים החשובים שיצטרכו לחקור בהמשך. ברם, אין צורך בתוצאות החקירה כדי להבין שישראל חייבת להגיע לעצמאות חימושית, שתאפשר לה לספק את צרכי צה"ל במלחמה רב זירתית. יש לחזק באופן משמעותי את התעשיות הביטחוניות, כך שבמלחמה הבאה לא נהיה תלויים בארצות הברית, ונוכל להילחם בלי להיות בני ערובה לגחמות הממשל האמריקאי, שלעתים נובעות, כמו במלחמה הזאת, מקשיים פוליטיים פנימיים (כך, למשל, הנשיא ביידן המתקשה מול הבייס הרדיקלי, ה-"פרוגרסיבי", והאנטי ישראלי במפלגה הדמוקרטית, צריך להראות שהוא קשוב לדרישות הבייס וכופה על הממשלה הישראלית להיענות להן).

לפרק את אונר"א

בשבוע שעבר הודיעה אונר"א, הסוכנות של האו"ם לסיוע לפליטים הפלסטינים, כי פתחה בחקירה בחשד שכמה מעובדיה היו מעורבים בטבח השבעה באוקטובר. מחלקת המדינה האמריקאית דיווחה כי מדובר ב-12 עובדים של הארגון.

יכול להיות שאכן "רק" 12 עובדים של ארגון אונר"א השתתפו בפועל בטבח, אבל עשרות אלפי עובדיו האחרים שותפים להנצחת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוסדות החינוך שלו הם חממה ליצירת מחבלים והמבנים שלו הם חלק מתשתית הטרור של החמאס.

את אונר"א יש לפרק לאלתר. כל אדם שוחר שלום צריך לתבוע זאת.

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט