כן, צריך להתחיל לגבש את "אסטרטגיית היציאה" כבר עכשיו

למרות שהממשלה לא הצהירה על כך באופן רשמי ניכר שנקבעו שתי מטרות למלחמת "חרבות ברזל".

המטרה הראשונה היא השמדת כוחו הצבאי של חמאס. יתרונה של מטרה זו בכך שהיא מוגדרת היטב וצה"ל יודע כיצד לתרגמה לפעולה צבאית. כוח צבאי חדל מלתפקד ככוח צבאי עוד לפני שאחרון לוחמיו נהרג. פגיעה בהיקף נרחב ביכולות הפיקוד של האויב, בתקשורת שלו, בתשתית הצבאית הפיזית ובכוח האדם הכשיר ללחימה גורמת לו לאבד את היכולת לפעול ככוח צבאי מאורגן. את כל זה אפשר להשיג במהלך צבאי.

אולם, נראה שהממשלה הציבה מטרה נוספת למלחמה – מיטוט שלטונו של החמאס בעזה. וזה כבר עניין מורכב יותר. כיצד שוללים מהחמאס את היכולת לשלוט באוכלוסייה ובשטח לאחר שכוחו הצבאי המאורגן יחדל מלהתקיים? אמנם, משטר צריך מידה מסוימת של כוח על מנת לשלוט באוכלוסייה ולשמור על הסדר הציבורי, אבל עוצמת הכוח הנדרשת כלפי פנים נמוכה בהרבה מהעוצמה הנדרשת להתמודדות עם איום צבאי מבחוץ. עוצמה זו תלויה, בין היתר, במידת הלגיטימציה של הכוח השולט בקרב האוכלוסייה ובהתקיימותם של גורמים מאורגנים אחרים המאתגרים אותו ומעוניינים להחליפו בשלטון. דוגמה בולטת לעוצמת הכוח הנמוכה הנדרשת על מנת לשמור על סדר ציבורי בנסיבות של לגיטימציה ציבורית גבוהה, היא העובדה שרוב השוטרים בבריטניה אינם נושאים נשק חם.

כיצד, אם כן, ניתן "למוטט את שלטון החמאס"?

על פניו נראה שאין גורם פנימי ברצועת עזה העשוי לאתגר את שלטון החמאס (גורמים פנימיים דומים לארגון החמאס, כגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אינם חלופה שלטונית עדיפה). הפצצת מבנים שמשמשים את המערכת השלטונית האזרחית ברצועת עזה אך שאינם תומכים תמיכה ישירה בפעילות הצבאית נגד ישראל, אינה פעולה חוקית בעיני המשפט הבינלאומי וגם אינה מקדמת את המטרה של מיטוט שלטון החמאס. שלטון זה אינו נסמך על ארבעת כתליו של משרד רישוי רכב או משרד תברואה.

נדמה אפוא שהדרך היחידה להבטיח שהוואקום השלטוני שייווצר אחרי השמדת כוחו הצבאי של חמאס, לא יתמלא על ידי השתלטות מחדש של נאמני החמאס על התשתית השלטונית, היא כיבוש מלא של רצועת עזה על ידי צה"ל. כלומר, לצורך מיטוט שלטון החמאס אין די בהפלתו במהלך צבאי אלא צריך גם לכונן שלטון צבאי ישראלי במקומו. בהנחה שישראל אינה חפצה לחזור ולשלוט ברצועת עזה לזמן רב, תוך נטילת אחריות על כל היבטי החיים של האוכלוסייה כמתחייב מתביעות הכיבוש הצבאי, נשאלת השאלה מי יכול לקבל אחריות ולשלוט במקומה? נראה שלשאלה זו יש רק שתי תשובות אפשריות – הרשות הפלסטינית או כוח בינלאומי. כלומר, מיטוט שלטון החמאס מצריך מהלך מדיני שיבוא בעקבות המהלך הצבאי.

אינני מבקש לדון כאן ביתרונות ובחסרונות של כל אחת משתי האפשרויות, וגם לא בפרמטרים שעל ישראל לדרוש שיתקיימו בחלופה הנבחרת. ברצוני רק להדגיש כי דיון זה חייב להתקיים עכשיו, בהובלת המטה לביטחון לאומי, ולא לדחותו עד לאחר שיושמד כוחו הצבאי של חמאס.

כשהעליתי נושא זה בדיון באחד האולפנים, עוד לפני שהחל השלב הקרקעי של המלחמה, הותקפתי בטענה כי "עכשיו צריך לחשוב רק על ניצחון". אני מסכים שעכשיו צריך לחשוב על הניצחון, אבל דווקא משום שישראל חייבת לנצח, היא צריכה גם לחשוב צעד אחד קדימה – כיצד מתרגמים את ההישג הצבאי להישג מדיני בר-קיימא. גיבוש "אסטרטגיית היציאה" על בסיס בחירת החלופה השלטונית המועדפת על ישראל וניהול שיח מוקדם עם בעלות בריתנו על אופן מימושה – הוא צו השעה.

אל"ם (מיל') ד"ר לירון ליבמן הוא עו"ד פרטי ומרצה מן החוץ במכללת ספיר. לשעבר התובע הצבאי הראשי וראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל