על ארבעה היבטים של מלחמת חרבות ברזל

מלחמת הקוממיות

במסיבת העיתונאים המשותפת שנערכה במוצאי שבת כינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את המלחמה בשם "מלחמת העצמאות השנייה". השר בני גנץ אמר אמירה דומה רק בטרמינולוגיה בן-גוריונית – "מלחמת הקוממיות השנייה".

בראיה היסטורית, זו עדיין מלחמת הקוממיות הראשונה. זו אותה מלחמה מאז ראשית הציונות. מלחמתם של הערבים נגד חזרתנו לארצנו, נגד הקמת המדינה היהודית ונגד קיומה. במהלך המלחמה הזו יש מדי פעם הפסקות אש, אך זו אותה המלחמה – וסופה אינו בעתיד הנראה לעין.

מלחמת קיום

האם המלחמה הזו היא מלחמת קיום? כדי להשיב על השאלה, ראשית יש להגדיר מהי מלחמת קיום.

אין נשקפת סכנה קיומית לישראל. גם אחרי המחדל הנורא בשמחת תורה – ישראל היא מדינה חזקה, מעצמה אזורית, עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואחד הצבאות החזקים בעולם. לישראל יש יכולות בלתי קונבנציונליות (על פי מקורות זרים) ותמיכה חד משמעית של המעצמה החזקה בעולם. אם מלחמת קיום היא מלחמה תחת איום על עצם הקיום, זו אינה מלחמת קיום.

אך על פי הגדרתי, זו מלחמת קיום, היות שקיומה של מדינת ישראל היא העילה למלחמה והיא מוקד הסכסוך. אין זה סכסוך גבול בין מדינות שאינן מסכימות על שטח מריבה. אין זה סכסוך כלכלי על משאבי טבע. זו מלחמה על סוגיה אחת בלבד – האם יש לעם היהודי זכות למדינה בארץ ישראל. ואויביה של ישראל פועלים להגשמת חלום אחד בלבד – השמדת המדינה היהודית. מלחמה כזו היא מלחמת קיום.

מלחמת הטוב ברע

אנו נמצאים במלחמה בין טוב ורע. מי שאינו ניצב עם הטוב, בוחר ברע המוחלט.

המשתתפים בהפגנות ברחבי העולם נגד ישראל ונגד מלחמת המגן שהיא מנהלת נגד ארגון החמאס, מפגינים בעד טבח המוני, בעד שריפת תינוקות חיים, בעד עריפת ראשי ילדים, בעד אונס של נשים ונערות, בעד חטיפת קשישים, נשים וטף.

ואצלנו, איזה הבדל בין מנסור עבאס הערבי שבחר בטוב, לבין עופר כסיף היהודי, שבחר ברע המוחלט.

מלחמת מגן

מי שלא יצא למלחמת מגן כנגד שלטון החמאס ברצועת עזה לפני ה-7 באוקטובר 2023, נאלץ לצאת אליה אחרי טבח שמחת תורה. חיסכון לכאורה בחיי אדם, גבה מאתנו מחיר דמים כבד מנשוא. את הלקח הזה נצטרך ליישם בהמשך גם ביחס לחזבאללה.

אורי הייטנר הוא איש חינוך ופובליציסט