לשלוח הדפסה
ענייני דיומא:
  • דונלד טראמפ
  • מלחמת חרבות ברזל
  • בנימין נתניהו
  • בית המשפט העליון
  • גלי בהרב-מיארה

האם ישראל יכלה למנוע את מלחמת יום הכיפורים? – "יוזמת סאדאת"

יש הסוברים כי היוזמה שהציג אנואר סאדאת בפברואר 1971, גילה נשיא מצרים נכונות לשלום. במאמר השני בסדרת מאמרים שמנסה לענות לשאלה "האם ישראל יכלה למנוע את מלחמת יום הכיפורים?", פרופ' יואב גלבר בוחן מה באמת עמד מאחורי "יוזמת סאדאת".

יואב גלבר
25 באוקטובר 2023
נשיא מצרים אנואר סאדאת, 1980   מקור: ויקיפדיה
בתמונה נשיא מצרים אנואר סאדאת

ההאשמה כי מלחמת יום הכיפורים הייתה מיותרת וכי אפשר היה לבחור בדרך מדינית אחרת שתמנע או תייתר אותה נשענת על הנחה אנכרוניסטית אחת ושתי טענות.

ההנחה האנכרוניסטית היא כי שלום כמעט בכל מחיר – גם הפשרנים ביותר אז לא היו מוכנים לוויתור על ירושלים – היה יעדה המדיני הראשון במעלה של ישראל, או לפחות היה צריך להיות כזה. האנאכרוניזם הוא בהתעלמות מכך ש-1973 לא הייתה 2023 ואפילו לא 1993. הטענה הראשונה גורסת כי בפברואר 1971 הגישה מצרים תשובות לשאלון שהפנה שליח מזכיר האו"ם גונאר יארינג לצדדים ובהן הכריזה לראשונה כי היא מוכנה לשלום עם ישראל, וממשלת ישראל התעלמה מכך. הטענה השנייה גורסת כי כעבור שנתיים, בפברואר 1973, ואחר כך במאי של אותה שנה נפגש חאפט' אסמאעיל, יועצו לביטחון לאומי של סאדאת, עם היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר ומסר לו הצעה להסדר שלום כולל שנדחתה על הסף על ידי גולדה מאיר. ברם, ההנחה האנכרוניסטית שגויה, ושתי הטענות הן חסרות יסוד וחומר המקורות מפריך אותן.

 

העמדה הישראלית

מלחמה אפשר למנוע באחת משתי דרכים: קבלת תנאיו של האויב ואז שלילת הצורך שלו במלחמה או הרתעתו מפניה. מ-1967 ועד עשור לאחר מכן לא היה בישראל מי שיהיה מוכן ללכת בדרך הראשונה. נותרה לה אפוא רק דרך הרתעת האויב. אלא שהרתעה איננה מונח ריאליסטי אלא פסיכולוגי, והמרתיע (או זה שחושב שהוא כזה) לעולם אינו יודע מתי יריבו חדל מלהירתע.

באופוריית הניצחון של אחרי מלחמת ששת הימים קבעה ממשלת אשכול את תנאיה ועקרונותיה של מדינת ישראל להסדר, ובראשם משא ומתן ישיר והסכמי שלום, וביקשה להכתיב אותם למדינות ערב. במונחים טריטוריאליים הממשלה הייתה פשרנית כלפי מצרים וסוריה והייתה מוכנה לסגת מסיני ורמת הגולן תמורת הסכמי שלום, אך לא כן כלפי ירדן לגביה קיבלה הממשלה החלטה שנהר הירדן יהיה גבולה המזרחי של ישראל, בלי להתייחס לגדה המערבית בהעדר יכולת להגיע לנוסח החלטה מוסכם על עתידה (לדיון המפורט ראו פרוטוקול של ישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון ב-15 ביוני אחר הצהרים, ופרוטוקול של ישיבת הממשלה ב-19 ביוני 1967).

הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים לא היה מכריע דיו לכפות את תנאיה של ישראל על הערבים. בישראל ראו את מלחמת ששת הימים כמלחמת ישראל-ערב השלישית. הערבים ראו אותה כמערכה אחת במלחמה מתמשכת מול ישראל, שאמנם נחלו בה תבוסה אך ניתן יהיה לתקנה במערכה הבאה. מול העקרונות שקבעה הממשלה, העמידו מדינות ערב עקרונות משלהן בוועידת הפסגה הערבית בחרטום בתחילת ספטמבר 1967: לא להכרה בישראל, לא שלום ולא משא ומתן עמה, והשבת זכויותיהם (הלא-מוגדרות) של הפלסטינים. סוריה, עיראק, אלג'יריה והמשלחת הפלסטינית התנגדו אפילו להחלטה הזו, דרשו להמשיך ב-"מלחמה עממית" נגד ישראל כתחליף לכישלונם של הצבאות הערבים הסדירים, ופרשו מן הוועידה.

בעקבות החלטות חרטום הוסיפה ממשלת ישראל באוקטובר 1968 עיקרון נוסף לעמדתה המקורית – גבולות בטוחים ושונים מאלה שלפני המלחמה. ואולם, למעט הקביעה שישראל תמשיך להחזיק בקווי הפסקת האש עד להשגת הסדר, הממשלה לא הצליחה לגבש אסטרטגיה להשגת מטרתה, בתנאיה ותוך מימוש עקרונותיה.

 

"יוזמת סאדאת"

בפברואר 1971 קרסו שיחות יארינג, שחודשו לאחר עיכובים והשהיות חודש לפני כן, בעקבות דרישתו מישראל להתחייב לנסיגה מוחלטת תמורת התחייבות מצרית לשלום מוחלט. ישראל דחתה אז את הדרישה בשני נימוקים: הדרישה של יארינג חרגה מן המנדט שניתן לשליח לקרב שיחות בין הצדדים; המצרים התעלמו מדרישתה של ישראל לתאר את מהות השלום או למה הם מתכוונים במילה הזאת.

המנדט של יארינג עסק בהסדר כולל בכל הגזרות. אחרי צאתו מן התמונה בפברואר 1971 נעשו מאמצים דיפלומטיים לקדם תהליך מדיני כשבמרכזו הסדר חלקי שיאפשר את פתיחת התעלה ושיקום החיים לאורכה על פי התפיסה הישראלית, או הסדר ביניים שיהווה שלב ראשון של נסיגה תמורת הפסקת אש של כמה חודשים על פי התפיסה המצרית.

ראשיתם של מאמצים אלה במה שכונה "יוזמת סאדאת". למעשה, היה זה משה דיין שהעלה כבר בנובמבר 1970 רעיון של נסיגת הצבאות מתעלת סואץ מזרחה ומערבה, שיקום ערי התעלה שנפגעו קשה במלחמת ההתשה ופתיחת התעלה לשיט. דיין נתקל בכתף קרה מצד האמריקאים, וגם מצד גולדה מאיר וחיים בר-לב שהסתייגו מנסיגה עד לקו מעברי הגידי והמתלה והיו מוכנים לכל היותר לנסיגה של 8 עד 10 קילומטרים, כלומר עד קו ציר החת"ם, וחדל מלעשות לה נפשות. לאחר התחדשות שיחות יארינג בסוף דצמבר 1970 פתח סאדאת בגישושים כלפי מחלקת המדינה של ארצות הברית באמצע ינואר 1971 שנועדו לברר אפשרות של הסדר ביניים, וב-4 בפברואר הכריז על יוזמתו בנאום גלוי לפני מועצת המדינה המצרית. רוב הנאום עסק בעבר, אך בחלקו האחרון התווה סאדאת את מדיניותה של מצרים ביחס להארכת הפסקת האש בחודש נוסף, ולבסוף הציג מה שכינה "יוזמה מצרית חדשה":

"אנו דורשים כי בתקופה זו שבה נימנע מפתיחה באש תבוצע נסיגה חלקית של הכוחות הישראליים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, וזאת כשלב ראשון בלוח זמנים שייקבע לאחר מכן לביצוע שאר סעיפי החלטה 242. אם דבר זה יוגשם בתקופה זו, נהיה נכונים להתחיל מיד בטיהור אפיק תעלת סואץ ובפתיחתה מחדש לשיט בינלאומי ולשירות הכלכלה העולמית" (נאום סאדאת ב-4 בפברואר 1971).

מי שראה בכך, באותו הזמן או עכשיו, נכונות לשלום, לא טרח כנראה לקרוא את ההמשך:

"רק מי שנכווה באש – מכיר אותה. מתוך הכרתנו את האויב אנו משוכנעים לחלוטין כי הוא לא יירתע – אלא בכוח, ולא ייסוג – אלא בלחץ הכוח".

נאומו של סאדאת עורר תסיסה, הן בתוך הצבא הן בקרב האגף הקיצוני יותר בהנהגה המצרית. התסיסה הביאה כעבור שלושה חודשים לטיהור בהנהגה ולמעצרם ומשפטם של מתנגדי סאדאת, שהרגיעו גם את המסתייגים ממנה בצמרת הצבא. בדבריו במועצה הצבאית העליונה ב-24 באוקטובר 1972 הגן סאדאת על יוזמתו מפברואר 1971 והסביר את מניעיו כפי שמסכם אותם האדמירל מחמוד פהמי שנכח בישיבה:

"הנשיא דיבר על היוזמה שלו, אשר פרסם בפברואר 1972 (צ"ל: 1971), ושכוונתו בה הייתה שהצבא המצרי יישמר מפני אבדות כבדות בעת החצייה. תמצית היוזמה הייתה כדלהלן: ישראל תיסוג בשלב הראשון אל קו אל-עריש – ראס מחמד. כוחותינו יחצו את התעלה ללא כל תנאי וללא הגבלה. הסכם הפסקת אש למשך ששה חודשים. תעלת סואץ תיפתח לתנועה ימית. אם לא נגיע להסכם תוך ששה חודשים, יילחמו כוחותינו (שחצו את התעלה) כדי להשלים את משימותיהם" (מחמוד פהמי, ספר הזיכרונות של אדמירל מחמוד פהמי).

ובלשונו של סאדאת עצמו על פי הפרוטוקול של הישיבה:

"כמו שאמרתי לכם, היוזמה. אמריקה מסבכת אותה כדי לעשות ממנה פתרון חלקי, שלא כמו שאני אמרתי. מה שאני אומר זה, שהיוזמה, כאשר הצגתי אותה בעודי מספר עליה ומדבר אודותיה ונצמד אליה, שהנסיגה היא בשלב הראשון במשך 6 חודשים הפסקת אש רשמית שאנחנו נכריז עליה, מעבר כוחותינו ללא מגבלה וללא תנאי, ובסיום 6 חודשים, אם לא יהיה פתרון קבע יישאר לכוחותינו להשלים את חובתם לשחרר את האדמה, ואנחנו לא יישאר לנו שום הפסקת אש. וגם התעלה תיפתח, וזה הכול, אלה דברינו" (פרוטוקול של ישיבת המועצה הצבאית העליונה ב-24 באוקטובר 1972, ספר הזיכרונות של אדמירל מחמוד פהמי).

על פי הודאתו של סאדאת עצמו, לא בזיכרונות מאוחרים ומגמתיים אלא בזמן אמיתי ולפני פורום משמעותי, כבר בתחילת 1971 הוא התווה את הדרך למלחמה ויוזמותיו להסדר לא נועדו אלא לחסוך את האבדות הכבדות שהיו צפויות במבצע לצליחת התעלה.

סאדאת חשף את האסטרטגיה שלו בארבעת ביקוריו במוסקבה, במרץ ואוקטובר 1971 ובפברואר ואפריל 1972, שבהם הציג לסובייטים את צרכיו באמצעי לחימה, אבל בעיקר פרס לפניהם את מחשבותיו על המלחמה שלמענה הוא זקוק לאמצעים האלה. הוא הבהיר שאין מדובר בתקיפתה של ישראל מעבר לקווי ה-4 ביוני 1967 אלא בשחרור השטחים שמצרים איבדה ובהרתעתה של ישראל מפני תקיפות, בעיקר מן האוויר, בעומקה של מצרים. הפרוטוקולים של השיחות היו בידי ישראל בזמן אמיתי, אבל העניין המודיעיני והמדיני בשיחות האלו התרכז בענייני הרכש המצרי ולא באסטרטגיה של סאדאת, מן הסתם כחלק מן הזלזול הכללי במנהיגותו וביכולותיו.

שאפתנותה ושיטותיה של מחלקת המדינה לקדם הסדר ביניים/חלקי, ובעצם לתווך בין מצרים לישראל ולכפות תוכנית משלה לפתרון הסכסוך, יצרו חוסר אמון בישראל וציפיות גבוהות אצל המצרים. ציפיות המצרים נכזבו. ישראל דחתה את לחצי מחלקת המדינה להיענות לתביעות המצריות במסגרת הסכם ביניים במחיר של אמברגו זמני שבעצם נגע רק למטוסים נוספים (ולא נגע לאספקתם במסגרת עסקאות שנחתמו בעבר), ושל כמה מחלוקות פנימיות בתוך הנהגתה על תנאיה להסדר.

סאדאת ביטא את אכזבתו מאי השגת הסכם ביניים בנאומיו על 1971 כ-"שנת ההכרעה". מטבע הלשון הזו הובן בשעתו כאיום במלחמה שנועד ללחוץ על ארצות הברית להאיץ את מאמציה ולהגביר את לחצה על ישראל, אבל באותה שנה הצבא המצרי היה רחוק מלהיות מוכן אפילו לחידוש מלחמת התשה והעם בעורף היה מוכן עוד פחות מהצבא. גם ברית המועצות התנגדה למלחמה מכל וכול. המצרים (והערבים כולם, ואולי גם הסובייטים) היו משוכנעים מעל לכל ספק שארצות הברית יכולה לכוון את צעדיה של ישראל ולכפות עליה נסיגה, ועמדתה של ארצות הברית הובנה על ידם כסירוב לעשות זאת.

במאמר הבא בסדרה נבחן את תחילת ההתקרבות בין מצרים לבין ארצות הברית.

יואב גלבר הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, עוסק בהיסטוריה צבאית, מדינית וחברתית של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל

users: יואב גלבר
  • מלחמת יום הכיפורים
  • אנואר סאדאת
הצג תגובות


Report

עוד בנושא

  • גם לא נקבל את החזרת החטופים וגם לא נקבל את השמדת שלטון חמאס –... גם לא נקבל את החזרת החטופים וגם לא נקבל את השמדת שלטון חמאס –... גם לא נקבל את החזרת החטופים וגם לא נקבל את השמדת שלטון חמאס – תגובה לבצלאל סמוטריץ' גם לא נקבל את החזרת החטופים וגם לא נקבל את השמדת שלטון חמאס – תגובה לבצלאל... גם לא נקבל את החזרת החטופים וגם לא נקבל את השמדת שלטון חמאס – תגובה...

    חיים רמון | 22 באפריל 2025
  • להיות יותר חכמים גם אם פחות צודקים להיות יותר חכמים גם אם פחות צודקים להיות יותר חכמים גם אם פחות צודקים להיות יותר חכמים גם אם פחות צודקים להיות יותר חכמים גם אם פחות צודקים

    חיים רמון | 12 במרס 2025
  • אין דרך להחזיר את החטופים לישראל מלבד מימוש ההסכם עד סופו אין דרך להחזיר את החטופים לישראל מלבד מימוש ההסכם עד סופו אין דרך להחזיר את החטופים לישראל מלבד מימוש ההסכם עד סופו אין דרך להחזיר את החטופים לישראל מלבד מימוש ההסכם עד סופו אין דרך להחזיר את החטופים לישראל מלבד מימוש ההסכם עד סופו

    חיים רמון | 17 בפברואר 2025
  • האמת על המשך עסקת החטופים מול חמאס האמת על המשך עסקת החטופים מול חמאס האמת על המשך עסקת החטופים מול חמאס האמת על המשך עסקת החטופים מול חמאס האמת על המשך עסקת החטופים מול חמאס

    חיים רמון | 12 בפברואר 2025
  • הסיכוי להחזרת כל החטופים בעסקה בשלבים כבר לא אפסי, אבל עדיין עדיפה... הסיכוי להחזרת כל החטופים בעסקה בשלבים כבר לא אפסי, אבל עדיין... הסיכוי להחזרת כל החטופים בעסקה בשלבים כבר לא אפסי, אבל עדיין עדיפה הייתה עסקה בשלב אחד הסיכוי להחזרת כל החטופים בעסקה בשלבים כבר לא אפסי, אבל עדיין עדיפה הייתה עסקה... הסיכוי להחזרת כל החטופים בעסקה בשלבים כבר לא אפסי, אבל עדיין עדיפה...

    חיים רמון | 15 בינואר 2025

אולי יעניין אתכם